להבין

כשמגיעים לטיפול, בעצם פותחים את כל הלכלוך: תקיעויות, הסתבכויות, קשיים, כאבים וכיוצא בזה. וזה נראה לי לא הוגן וקשה. 1. למטפל- למה שכל היום ישמע את כל הזוועות של בני אדם? האם התחושה שהכל רע לא עוברת? איך מטפלים שורדים ? 2. למטופל- שמשלם ולכן לא יבזבז את הזמן לספר על מה שכן מסתדר לו, הוא משלם לשמוע יעוץ על מה שקשה.... מתקבלת תמונה לא מאוזנת ולא מציאותית עליו... ולדעתי, נורמלי וטבעי שהקשר מעורר בושה מסוימת, אם כ"כ נחשפים בחולשות. אז איך הטיפול הופך להגיוני ונסבל, למרות הכל? תוכלי לישר כאן את העקום?

הי, כמה מחשבות לשתף, כהתחלה, אולי חלק מהן ידברו למי מן הקוראים. סביר להניח שאם מישהו פונה לפסיכותרפיה - יש לו איזו בעיה או קושי או שאינו מסתדר עם מה-שלא-יהיה וכד', ונניח שנשלף מן הכאב (וגם זה אינו מובן מאליו) - האם מדובר ב'כל' ה'לכלוך'? לא בטוח. ואגב, אם אין גבול ללכלוך, (ולי נראה שאין כ"כ גבול לכל מה שקשור לאי סדר ו/או דמיון), אזי אין זה מדויק לומר 'הכל'. האם מביאים לשיחות רק לכלוך ורק רע ורק גועל נפש וזוועות? גם בזה איני בטוחה - כי קשה לי להאמין שאפשר לבודד ולהסתיר לחלוטין את מה שנקי ויפה ועובד. גם מפני עצמך. עם זאת - כן, נראה לי שאפשר לעבוד קשה כדי להחצין את הנעים פחות, אפילו באופן פרוורטי. גם אז נראה לי ששווה לחשוב מה זה נותן לך. מה זה מנסה למלא ולהשיג. אולי גם לחשוב מדוע יש צורך (אם יש) להסוות את הטוב. לדעתי, עיקר החשיפה היא שלך מול עצמך. לא תמיד קל להבחין ב"לכלוך" כחלק ממך על באמת, לראות לנגד עינייך ממש את חולשותייך. לא תמיד קל להראות את השותפות והאחריות שלך. לי נראה שבסה"כ, או בעיקר, נוגעים באזור אחד (או מספר מצומצם של אזורים) שאולי מקשה בנפח הנפש. מניחה שמדובר באזור שבסופו של דבר יש דרך לדבר אליו ולשתף פעולה איתו. מאמינה גם, שאם מטפל יזהה חלק כזה ויאמין שהוא יכול לעזור - הוא ינסה לטפל. להערכתי, גם אם נשארים אזורים שלא ניתן להמס (וכנראה שנשארים), עדיין המצב יוטב. אז יש חלק אחד או אחדים שמתבוננים בהם וניגשים אליהם יותר, אולי, אך מקווה שזוכרים שיש מכלול... והמטפל - למטפל יש גם חיים עשירים מחוץ לעולם הטיפולים. מאד מקווה שכך הוא. הוא לא שומע כל שעות היממה את התלונות, הטענות והבכיות, גם אם ההנחה שזה כל מה שהוא שומע בקליניקה, כל יום עבודה ובמשתרע על פני כל השנה. המממ, גם זה לא ממש מדויק, כי גם בקליניקה ובמהלך השעה שלך, אפשר להניח שבתור אדם נפרד חולפות בראשו גם מחשבות מעולמו שאינן קשורות בהכרח אלייך, והמחשבות שלו לא חייבות להיות איומות ונוראיות. אז משערת שמטפלים גם יודעים לעשות את ההפרדה הזו ולא לערבב עצמם בעיסה. לשמור על עצמם ולא להיהרס. הרעיון הוא שיהיה שיפור, אני מקווה, ושלא נפחד לראותו מול עצמנו. אז שוב, אולי שווה לחשוב – מדוע והאם נחרדים להביא גם את ההצלחות בד בבד עם הבעיות? מדוע 'ברור' שזה מידע שצריך להיחסך מהמטפלים? מדוע מתקמצנים ולא נותנים 'להם' את זה? האם נפסיק להיות 'מטופלים' אם חלק יסתדר? אם ישנן חרדות כאלה - הטיפול אמור לסייע באיתור המקור לחרדה ובהקלה. ולסיום - כשמתבוננים מקרוב, מבפנים ובזכוכית מגדלת, אפשר לקבל רושם מעוות ולא מאוזן. אבל, אולי, עם הזמן וגם יותר ויותר לקראת פרידה/הפרדה, כשמצליחים יותר להביט מרחוק או מגובה, מקבלים תמונה שלמה יותר, ישרה יותר... יום נעים, איילת השחר

הי א.ה באמת ממש התגעגתי,וכמו תמיד דברייך גם אם כוונו למישהו אחר, ולנושא קצת אחר,מאוד מדברים אלי. וגם לי נראה שאין גבול לג'יפה,לאי סדר,זה באמת מרגיש אין סופי. וגם לי יצא לחשוב בימים האחרונים (אמנם בהקשר קצת שונה) מה זה נותן ומה זה מנסה למלא ולהשיג. בפגישה האחרונה דיברנו על זה בהקשר של הפורום.לא היה לי כל כך ברור למה בחרתי הפעם לפרוק תסכולים כאן ולא אצלה,ולא בשום מקום אחר.ולמה אחרי באופן די מביש הרגשתי ממש טוב,ואפילו באתי לפגישה ונתתי לה לראות גם את זה.חשבתי שהיא תכעס,ואולי גם תתבאס.אבל היא רק חייכה ואמרה שזו הייתה הקאה מחושבת. לא יודעת,לא בטוח שהיא צודקת.אני מרגישה עכשיו לא נעים ומעוות ועקום.יכול להיות שזה בגלל שאני מסתכלת מקרוב מידי ? האם למתבונן מהצד יש באמת תמונה קצת שונה ? אם יש לך מחשבות רלוונטיות למה שקרה כאן אשמח לשמוע. בכל מקרה נעים שיש כאן עוד מבוגר אחראי בחדר. ביי בנתיים דנה

שלום לך, מצטערת על העיכוב בתשובתי ותודה לאיילת השחר שענתה תשובה נהדרת בהיעדרי.. אוכל רק להציג את האופן שבו אני מבינה זאת: אדם מגיע לטיפול כדי לדבר על חייו, לחשוף את נפשו. בחייו ובנפשו של אדם יש טוב ורע, יפה ומכוער, חזק וחלש, זוועה ויופי, כאב וחסד. מטופל שמגיע לטיפול, לא כדי לנצל את הזמן של הכסף שהוא משלם, אלא באמת כדי לטפל בנפשו, בכולה - מביא את כל אלה לטיפול שלו. כמטפלת - אין דבר מעניין, מיוחד, מגוון, מרגש ומספק מזה. בברכה,ענבל