הסבירי בבקשה

ענבל הייתי רוצה לקבל ממך מספר הבהרות: א. את טוענת שאין לך שום קשר אישי עם הפונות וכל קשר אישי או רגשי אינו רלוונטי לכאן. הכצעקתה. והנה מצד שני, אני רואה אותך כל הזמן יוצרת קשר עם הפונות אז האם מילותייך ומעשייך מנותקים אלו מאלו בדרך כלל? למעשה, אצלי זה יצר חוסר אמון. ב. אני לא מבינה את יחסי החיזור והאהבה בטיפול שהפונות משתפות אותך בהם לפרטי פרטים. האם הטיפול עצמו, הוא המטרה, היעד? האם אין חיים מחוץ לטיפול? אני חושבת שזוהי בעצם המטרה (זו שבכל אופן אינה נאמרת) של הטיפול, שהוא יהפוך למטרה של עצמו וכך ההמשך הכלכלי והנרקיסיסטי של המטפל מובטח לעוד הרבה שנים. ג. מישהי דיברה כאן על בחילה ואני נזכרת בבחילה הקיומית של סארטר. אני כשלעצמי מקבלת בחילה מכל התיאורים המאוד מפורטים שבהם היא מתארת את הטיפול שלה. אותי זה מבחיל והייתי מעדיפה שאנשים כאן יתחשבו גם באחרים. ד. לצנזר את ההודעה שלי משמע: לעשות כאן אפליה שאין לה תיקון, כי אז זה יוכיח לי שחלק יותר שווים לך מאחרים. כי על חלק את שומרת ועל כל השאר לא. (מקסימום תוכלי לערוך) אני דורשת תשובות. תודה!

שלום יפעת, א. אני לא טוענת שאין לי קשר רגשי כאן עם הבנות. מה שאמרתי היה שהניסיון להפוך את עניין הצנזורה - הודעות שלא מתפרסמות כאן - לאיזשהו עניין אישי/רגשי שלי מול כותבת זו או אחרת הוא לא רלוונטי. וגם לא נכון. ב. הטיפול מטרתו לשפר את איכות החיים , ללא ספק. הקשר הטיפולי הוא אמצעי להשגת המטרה. כשהוא מסתבך זה כמו 'תופעת לוואי' של הטיפול.... זה עוד לא אומר שאין טעם או משמעות להתעסק בו. אני מסכימה איתך שאסור שהטיפול יהפוך להיות רק עיסוק בקשר בין המטפל למטופל. יותר ממך, אני סבורה שלפעמים זו ממש התנגדות לטיפול. ג. הסעיף הזה כמעט גרם להודעתך לא להופיע כאן.. אנא, התחשבי גם את ברגשות של אחרים ונסי לא לבקר כותבת זו או אחרת. החלטתי בכל זאת להעלות את ההודעה כיוון שהדגשת את העובדה שזה מפריע לך אישית. מיותר לציין שבהודעות שאני מעלה, איני רואה כל פסול – יש כאן מקום גם להעלות תחושות וחוויות שכאלה – מתוך חדר הטיפול או מחוצה לו. לא כולם חייבים לאהוב (או לקרוא). ד. משתדלת לשמור על כולן כאן, גם עלייך. (כבר אמרתי שאיני עורכת הודעות) בבקשה, ענבל

אם הכותבת נעלבת מדבריי, אני מתנצלת... לא התכוונתי לפגוע, אלא רק לספר על בחילתי שלי שאיננה קשורה דווקא בה באופן אישי... תודה...

ההודעות שעושות לך בחילה ממש מקסימות ,מעניינות,ומרגישות לי מאוד רלוונטיות גם לעצמי.ותמיד תמיד אני שמחה שהן מופיעות. לעומתן יש הודעות אחרות שכבר ממזמן עברו את שלב הבחילה וממש כבר בא להקיא מהן.כמה פעמים אפשר להיות באותו סרט,באותו לוף שחוזר על עצמו שוב ושוב. אבל זו רק דעתי והיא לא באמת מעניינת.וכדי להתחשב באחרים אני בדר"כ לא כותבת הודעות כאלה (ואם אני כבר כותבת אני מקפידה לרשום תחת הכינוי הקבוע).אבל אם במקרה מתפלקת אחת כזו,תמיד יש אפשרות לבחור לא לקרוא אותה.את יודעת אין בחינה בסוף היום על כל החומר הנלמד.ואם תלמדי לשמור על עצמך מספיק טוב,לא תאלצי להיפגע מעבודה "בינונית" של אחרים. בהצלחה דנה

היי יפעת לכולנו יש צרכים נרקסיסטיים וכלכליים, וגם לפסיכולוגים, נו אז מה ? בתור מטופלת את יכולה לשמוח שאת עוזרת לאדם/משפחה להתפרנס, וגם להרגיש חשובה (לפחות מבחינה כלכלית אם לא מבחינות אחרות...סתאם) זה לא פשוט לוותר על הפנטסיה על איזה עולם אוטופי אלטרואיסטי, אמון ללא גבולות וכד' (ממש חיים תוך רחמיים) נראה לי שמי שלא חווה את "גן העדן" של הילדות או הינקות או גורש משם באכזריות ובטרם עת, מתקשה ביותר לוותר, ונשאר דופק על הדלתות רוקע ברגליים, ולא זז משם ויוצא לעולם הלא מושלם אך המציאותי והיחיד שישנו (סליחה על התיאורים הציוריים). זה מאוד קשה וכואב, אבל ככה זה. מועדים לשמחה סשה