שתיקה

ענבל :-( היום שתקתי ושתקתי, פה ושם קצת טפטפתי וקינחתי. היא אמרה שאני מאוד נוכחת, גם כך. ניסתה להרגיע, אני חושבת.. לא הצלחתי לדבר כל הפגישה :-( רק בסוף הצלחתי להגיד בשקט מה כל כך קשה: היא פתחה את הפגישה בהצצה משותפת ליומן. יש לשתינו שינויי לו"ז בשנה הבאה והיא מנסה לבנות את הלו"ז שלה מחדש. אני נאלצת להיפרד מאחד המפגשים השבועיים שלנו, מסיבות שקשורות בי, ולעבור לפעם בשבוע (וזה עצוב וקשה). היא הציצה ליומן כדי לומר לי שכרגע מסתמן שאשאר באחד הימים. בימים האחרונים הצלחתי להרגיע את עצמי עם הידיעה שאשאר ביום השני. שביום השני יהיה לי קל יותר להתמודד עם השבוע. אבל כשהציעה את השני הנהנתי ונעצבתי מאוד, אבל לא הצלחתי לומר כלום. הרגשתי כפיות טובה שמסיבות שאינן קשורות בזמנים, רק מסיבות של "יותר קל", "בא לי", אני רוצה משהו אחר ממה שהיא יכולה. הרגשתי שאני צריכה להודות לה על מה שהיא יכולה לתת.. לא היה לי אומץ לבקש אחרת, הרגשתי שאין לי זכות, וככל ששתקתי יותר כך נעשה מורכב ומנופח מכדי לדבר. זה התחבר לעוד ועוד סיטואציות שבהן אני לא יודעת לומר מה טוב לי, והתייאשתי והרגשתי חסרת סיכוי. כך עברה כמעט פגישה שלמה. היא הציעה להיפגש ביום אחר השבוע בשעה נורא מוקדמת. הסכמתי והודיתי לה ובלב הרגשתי קצת רע- שבגלל שלא הצלחתי לדבר.. אוף :-( היא חייכה כל הפגישה והייתה במצב רוח מרומם באופן יוצא דופן. אני לא יודעת איך יש לה כוחות בסוף היום להיות ככה איתי. אמרה שלא קל לעבור לפעם בשבוע, שהיא מאוד מבינה. בשבוע שעבר אני דיברתי הרבה ומפוזר והיא שתקה, ודווקא בשתיקה שלה הייתה קירבה. השבוע, על אף הקירבה והמתנות הקטנות שנתנה לי בשבוע שעבר, ולמרות שאני מרגישה שאני בוטחת ואוהבת, לא הצלחתי להימנע מרגשות האשמה, ושתקתי. שוב כפויית טובה. אני מקווה שיש לי סיכוי.. שהיא לא מתבוננת מהצד וחושבת "וואוו.. כמה עבודה, יקח עוד שנים עד שתצליח לחיות נורמלי".

הי לילך דיברת לאחרונה על תואם מאד גדול ביניכן, על הבנת הניואנסים של הגוף, הבנה שבלי מילים ושמוצאים לה מילים, דיברנו על ריקוד משותף והיתה תחושת קירבה גדולה מאד. המעבר לפעם בשבוע, הבדיקה ביומן – הצורך להתאים את עצמכן זו לזו מחדש – עירער במשהו את ההרגשה של התואם המושלם שכבר הושג. יש בזה משהו שמרגיש אולי נטישה - שסותר לחלוטין את התחושה הבטוחה שכבר התבססה בך – והחוויה הזו מעוררת אשמה וכפיות טובה, אבל זו רק הרגשה. פחד, יותר נכון. זה שאת בוטחת ואוהבת לא באמת סותר את זה שהרגשת ,לרגע, ננטשת /נשמטת. יש לכן בסיס מספיק חזק כדי לדבר גם על זה, ענבל

תודה ענבל.. המילים שלך מבינות וחמימות. "נשמטת" זו מילה שגם היא אוהבת להשתמש בה.. פשוט מייאש, לפעמים, שדברים כל כך קטנים- כמו לומר "יהיה לי קל יותר אם ניפגש ביום X ולא ביום Y"- הם בלתי אפשריים בשבילי לומר. שגם כשאני מרגישה אוהבת ובוטחת (ואהובה ובטוחה), זה מלווה בסערת רגשות פנימית כזו. מייאש.. (תודה שדיברת איתי קצת) לילך