איך לצאת מהסבך?

אני בטיפול כשנה אצל מטפלת שהיתה לפני 45 שנה מורה של אמא שלי. ואני לא מוצאת את עצמי מבחינת נוחות אצלה. היא חכמה ומשדרת מקצועיות. אבל אני בד"כ במהלך הפגישה מרגישה שנסתמתי. ואני צריכה אויר ממנה.ואני מתה לצאת ולברוח ממנה. היא חכמה מאוד ומרגישה את זה, ונסינו המון לנתח ולדון, והיא נסתה לבוא לקראתי בדברים שהפריעו. אבל התחושה השתפרה נורא מעט. אני כ"כ מקנאה בתחושות החיבור האדירות למטפלת שמתוארות כאן. למה אני באה רק בגלל הקשיים, ולא כי טוב לי אצלה? נראה לך שיש סכוי שהסבל בטיפול יחלוף? והטיפול יהיה משהו טוב בפני עצמו? אני מתקשה להחזיק מעמד ככה, וכל פעם מעדיפה לא לחזור יותר. אבל הקושי בחיים והאין אונים בחיי מחזיר אותי, למרות שבפועל אצלה לא קים מענה לכלום. יש לך קצה חוט?

הי שיראל האם יש קשר בין העובדה שהיא מכירה את אמך לבין תחושת אי הנוחות? מעבר לכך, אם אי הנוחות הזו קיימת בכל מקום – אז אולי זו מטרה טיפולית בפני עצמה – להגיע לנוחות שם. אם לא.... לא יודעת. זה קשה לבוא לטיפול ולסבול. זו שאלה לטיפול – האם לצד אי הנוחות הוא גם יעיל ותורם במשהו, או שרק מוסיף קושי וגורם יותר סבל. בברכה, ענבל