דכאון...שוב

התקשרתי היום לקבוע פגישה אבל היא בחופש, אני מרגישה שאני בהילוך נמוך, קצת אפתית עם דמעות בקנה כל הזמן, זה דכאון הרבה פחות סוער מפעם אבל עדיין עם אותם אלמנטים של התבודדות של חוסר חשק של החיים ב hold חוץ ממה שהכרחי ואוכל הרבה אוכל..(הזרעים של הפרעת אכילה מתחילים שוב לנבוט אבל אני נלחמת) למה זה? אני לא יודעת פשוט לא יודעת ואין לי כח כבר מפחדת לשקוע עוד. מצד אחד רוצה להפסיק את הטיפול כי אולי זה מציף ומקשה עוד יותר מצד שני אני אומרת לעצמי אולי להפך אולי כאן המקום לתת גז ולעשות עוד שינוי. אבל שינוי במה? כבר הרבה השתנה והשתפר ועכשיו זאת מי שאני וזה מה יש וזהו והייתי מצפה מעצמי להנות ולקצור את פירות הטיפול אבל קורה לי משהו הפוך, אני ממש לא אוהבת אותי ומאוכזבת ממני ולגלות שהכל מאד משעמם, חסר יצירתיות בלי שום יכולת מיוחדת הכל בינוני. שייגמר כבר אוגוסט!

שלום אביגיל את מדברת, גם בכותרת ("שוב"), על משהו שמלווה תמיד - סוג של דיכאון, שהולך וחוזר, מתגבר ונחלש בתקופות שונות. זו כנראה תקופה כזו עכשיו, האוגוסט הזה, והחופש של המטפלת גם הוא לא עושה טוב. כשייגמר אוגוסט ותיגמר חופשתה, יהיה צריך להפריד את הקושי הזמני מהקושי התמידי, ולראות מה עושים ולאן הולכים. סבלנות ובהצלחה, ענבל

לאן אפשר ללכת? אם זה משהו תמידי אז אולי צריך להגיד זאת אני וזהו ולהפסיק להלחם בזה, אולי פשוט להשלים עם זה שאני טיפוס כזה שרואה קצת יותר שפחות זורם ויותר מנתח עם כל ההשלכות. זה נשמע לך תבוסתני או הגיוני? כי פשוט אני כבר הרבה זמן בטיפול ובאמת יש התקדמות גדולה מאד ושינוי גדול, ואולי הגעתי לקצה גבול יכלות ההסתגלות והשינוי שלי וצריך לדעת להפסיק לנסות תבוסתני בגלל העננה הנוכחית או הגיוני למרות העננה? אני לא מצליחה להחליט מה דעתך?