גם לי מותר מונולוג סימביוטי

בטוחה שכבר אין לך כוח אלי. אבל רציתי לומר שבינות לתעתועי הנפש צץ לו צער עמוק וכן על כך שאני לא מסוגלת לקבל ממך כלום. את מנסה אבל אני צינית מדי, סרקסטית מדי, לא מסוגלת להאמין בטוב שבי, שמישהו אחר יכול לעזור למישהי חסרת תקנה כמותי וכל פניה לעברי אינה יכולה להיקלט בתוכי, אינה יכולה לעבור את מחסום הציניות, את הנוקשות הבלתי מתגמשת. לא יכולה לקחת ממך כלום. גם לא לתת, אבל בהקשר שלנו, בוודאי שלא לקחת. בגלל שאני לא מאמינה בעצמי. כל מה שאת מנסה לתת לי מתפרש אצלי כתמימות, כנאיביות, מה את לא רואה? שלי אי אפשר לעזור? אני רוצה לעצור את הגלים ההרסניים האלו שאף חוף לא יוכל להם. אני מרגישה שההתפרצות קרבה ואני רוצה לקטוע אותה באיבה. את גלי השנאה, הקנאה וההרס. משהו בי נהרס כשאני רואה מטופלת אחרת שלך. אני לא יכולה להאמין יותר. וזה חזק ממני. גם לך אין את החשק לשכנע אותי שזה כלום, שיכול להיות בסדר. ואולי אין לך מספיק כוחות לעמוד מולי. אני לא חושבת שזה יוכל להחזיק מעמד. כל הדרך הביתה חושבת על עמודי חשמל, על מקומות גבוהים שעליהם אוכל להיתלות. כפופה ומקבלת את המוות. מענישה את עצמי על שנאת העצמי שלי. אני לא יכולה להתמיד בקשר הזה מבלי להרוס, לקנא שלך יש ולי אין. להיכנס ללופים האלו שוב וושוב, לקלל אותך, לשנוא אותך שנאה עזה כמוות. זה לא יעזור, שום דבר כבר לא יעזור. אני מרגישה רע. ואני יודעת שאת לא איתי ולעולם לא תהיי. לא קורצנו מאותו החומר ולא ניתן ללוש את שתינו באותה הקדירה. זה לא מתחבר. אני יודעת שאת שונאת אותי, בתוך תוכך ומפחדת להודות בכך. שאת שונאת את המטופלת הזו שלך. אני מביטה בעיניים שלך ורואה את השנאה והבוז המשתקפים בהם. עיניים לא משקרות. גם המילים שלך לא. גם קוצר המנוחה כל פעם שאת שומעת אותי. בפגישה וגם מחוצה לה. אי אפשר להסתיר שנאה. ואני מוכשרת בלגלות אותה, אני גלאי של שנאות. המילים שלך חודרות אלי ומכאיבות לי. המילים שלך אומרות לי שאני ילדה קטנה, חסרת אחריות, שרוצה שיאכילו אותה בכפית. כך המילים שלך אומרות. המילים שלך אומרות לי שאני לא מבינה ביחסים בין בני אדם, אחרת לא אוכל להבין את האמירה הזו שאמרת לי בצאתי מהפגישה האחרונה: "עם אנשים זה הרבה יותר מורכב". כאילו הנפש שלי מסוגלת להבין רק חצאי אמיתות, חצאי רגשות, חצאי ידיעות. זה מה שאת אומרת לי. ואי אפשר להבין זאת אחרת. אני לא יודעת אם נוכל להתחבר. "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד". את תקראי את כל המילים שנכתבו כאן מדם נפשי, ואיכשהו התמונה שעולה לי בראש שעלייך זה לא ישפיע.. זאת התפיסה שלי אותך - ששום דבר מהקורות אותי לא נוגע בך, שאת לא מאמינה לי. לא מאמינה לעצב העמוק שלי. ובכלל שקשה לך להרגיש אותי, או להרגיש בכלל. זאת התפיסה שלי אותך. וזה עצוב כפליים.

אכן עצוב.. ובכל זאת, יש מי שקוראת. מקשיבה. מתעצבת אל ליבה.. גם אם אינך מאמינה, גם אם אינך תופסת אותה כמרגישה - היא שם. קוראת ומקשיבה ומרגישה ונעצבת. וגם מקווה. מקווה שאולי יום אחד תוכלי להרגיש אותה מרגישה. ענבל

המילים שלך, הלוואי ויכולתי להאמין... להרגיש...