עצב

"עומדת, צורתי נותרה שלמה. נאחזת, בקצהו של רכס, במקום בו העצב תבע את חותמו בנוף. מתלבטת, האם לתת לרגש לסחוף. דועכת, כוחות הכבידה מושכים אותי מטה. נלחמת, עוד רגע, כל רגע, במקום בו הסוף ידוע מראש נשמטת, בסדקי הכאב, נותנת לעצמי לגלוש. מוותרת, אני נופלת. לתפארת, אני זולגת, ממשיכה בנחישות עד לקצה הסנטר ומשם צוללת, אל מי שמוכן את כאבי למגר". לא כיף לשחק לבד. הדיכאון שורר, כנראה אין כוח למשחקים. "אני מיץ פטל", אמרה דורותי. נ.ב. ענבל, עכשיו תכעסי כי בעצם שלחתי עוד יותר הודעות ממה שחשבת? חשבתי שיתפתח משחק ניחושים נחמד...אבל לא.

למה שאכעס? - את דווקא כותבת יפה..