עייפות

שלום ענבל, מה שלומך? רציתי לשתף אותך שקצת קשה לי שם, אצלה, לאחרונה. בחיים בכלל הכל בסדר, אפילו בסדר גמור. אחרי תקופה ארוכה של מתח סביב קבלה ללימודים והודעה על סיום העסקה שמאוד הדאיג אותי, הדברים איכשהו הסתדרו ואף למעלה מזה. (ובהקשר הזה, ליפעת, אולי גם אצלך יפתחו הזדמנויות חדשות אחרי שתשכך קצת הסערה...). אצלה אני פתאום לא מרגישה כל כך בנוח.. ראיתי אותה ברחוב יום אחד, ממרחק, וחשבתי לעצמי שהיא אישה קטנה וצעירה ואיך תחזיק אותי? איך יש לה כוח? איך יש לה חשק? האם היא יכולה? האם לסמוך עליה?.. אנחנו נפגשות כבר כמעט שנתיים ותמיד, ממש משיחת הטלפון הראשונה, התמוגגתי ממנה. באמת שאין כמוה ועם אף אחת אחרת לא הייתי מצליחה להרגיש טוב ואמון כמו שאני מרגישה איתה. היא באמת נהדרת ומבינה אותי באופן יוצא דופן. וגם חמודה ממש :-) אבל פתאום... כמו בהתחלה, אני מתפתלת ושותקת הרבה ומתקשה להסתכל עליה. העולם שבחוץ טוב ויציב והעולם שבפנים גועש לי. היא יודעת.. זיהתה בעצמה שמשהו רוחש בי בפנים.. התחלתי לספר לה יותר על העולם הפנימי שלי וזה קשה קשה קשה... הוא עשיר בדימויים, חלקם קשים, ואני עסוקה בפינטוז בכל רגע פנוי. "עסוקה ב-" זה נשמע כמו משהו אקטיבי, לי זה נחווה כמו איזו ברירת מחדל של המערכת שלי..לדמיין. עלילות שלמות או קטעי עלילות יכולים להתרחש בי ברגע, ולאחרונה כשאני אצלה הכל מתערבב לי... אני לא מצליחה לדבר כי אני עסוקה בהדיפה לאחור של נטיית הגוף לשחק בפינטוז. חלק גדול מהזמן אני פשוט מפחדת שמשהו מזה יברח לי החוצה.. החיץ הקיים בין שני העולמות מרגיש אצלה כמו קרום דקיק וזה מפחיד נורא.. אני מתנשמת ומתנשפת אצלה מפחד ומאמץ. אני מספרת לה כל פעם קצת, ומוצפת בחלומות לאחרונה, וכל העניין מתיש אותי ואני חוששת לאבד אותה. להצטייר שונה במידה כזו שזה יגעיל או ירתיע. אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה לעצור.מתי די. אני נמשכת לפעמים לאבדן הזה של גבולות פנימיים וזה מפחיד מאוד. בעצם לא שאלתי שום דבר וכהרגלי כתבתי הרבה.. אני לא יודעת מה אני מבקשת. אולי את רשמייך מהצד.. אולי סתם לדבר קצת.. לילך

הי לילך זה נשמע באמת מעייף וגוזל המון אנרגיה - העיסוק בעולם הפנימי, החיות של הפנטזיות, כאילו אף פעם אין מנוחה, אפילו לא בתוך הראש, אפילו לא בזמן טיפול.. לא קל. כדאי לשתף, ואז לא יהיה פחד שזה זולג החוצה, זה פשוט יצא החוצה - מבחירה, מרצון. אל תפחדי להציף. היא לא באמת חלשה וקטנה. אולי רק את שמרגישה כה גועשת שנדמה לך שאיש לא יוכל להכיל זאת.. להתראות בינתיים, ענבל

תודה ענבל, אני משתפת אותה, אבל זה קשה וסוחט.. זה מסוג הדברים הכל כך פרטיים שצורב לשים מתחת לזכוכית מגדלת. היא מאוד מקשיבה וכשהיא מדברת אני מגלה כמה הרבה הבינה. המילים שלה זו אומנות. היא תמיד מדייקת, תמיד במינון הנכון.. ובכל זאת, אני מרחיקה את עצמי קצת ממנה, מפחד וגם מכעס. כעס על הסיטואציה הזו שאני כל כך נמשכת ומפחדת לממש. האם גם אותך זה מגעיל? הקירבה הזו לחומרים ... את יודעת מה אני מדמיינת עכשיו? סצנות מגעילות במיוחד בנוסע השמיני, או בסרטי מדע בדיוני אחרים, על יצורים עטופים בנוזל דביק שמגיחים ממך.. (יאק). אולי זה זמן טוב לעצור... תודה על "אל תפחדי להציף".. מאוד מדויק לי (משאילה, בסדר?) נשתמע, (תודה ענבל) לילך

הי לילך אני מקווה שזה בסדר שאני מגיבה... ראשית, נפלא שהדברים יסתדרו בסופו של דבר. נקודה למחשבה,מניסיוני כמובן, נראה לי שהחשיפה של העולם הפנימי מבהילה ומפחידה, יש לזה תחושה חשופה מידי,חסרת הגנות,מן חדירה לפרטיות. ואולי זה מציף את המחשבות של האם היא תוכל להכיל את הכל. תשובה שלילית לשאלה זו, תשרת כמובן את ההימנעות מהחשיפה, ולדעתי אולי זה מה שיוצר את השתיקה בחדר ..(לא לספר משמע להרגיש חשוף פחות). אני אישית חושבת שטוב לעשות את זה בהדרגה,זו מן הזדמנות להמשיך ולבחון תוך כדי עד כמה זה נוח ,עד כמה היא מסוגלת להכיל. אני מניחה שבמקרה שלך היא בהחלט מסוגלת להכיל, כך זה נשמע לי בכל אופן. מקווה שהייתי מובנת. לילה טוב דפנה

הי דפנה, מה שלומך? את צודקת שהכל חשוף מאוד כרגע, אבל איכשהו משהו מושך אותי להמשיך בזה, על אף שזה קשה.. השתיקה היא אמנם ממושכת, אבל היא אף פעם לא לאורך כל הפגישה, והיא בדרך כלל ממקום מוצף. בזמן שחלף הספקתי לחלות ואני לא בטוחה אם זה לא מעומס, למרות שזה לא קורה לי בדרך כלל.. בגדול, בא לי רק לישון ולנוח כל הזמן.. אני אמורה להיפגש איתה עוד כמה שעות ולא יודעת מה יהיה.. מרגישה חלשלושה ואין לי משהו מסוים לספר.. זה מתכון טוב לזה שישפכו לי דברים מכל הכיוונים ואצא מותשת.. נראה. מקוה שאצלך בסדר, שקצת השתפרה ההרגשה ושאולי צצה איזו הזדמנות או רעיון חדש.. סופ"ש נעים, לילך

הי לילך מה נשמע ? לא יודעת מה בעצם אני רוצה לכתוב לך,נראה לי שסתם בא לי לדבר... איזה ימים עמוסים,כמה עייפות וכמה עצבות. השבעה הזו מרגישה לי כמו טיפול אחד ארוך שלא נגמר. איזה עומס נפשי,כמה דיבורים,כמה סיפורים,איך פתאום כל מיני דברים נעשים ברורים,כמה עצוב שאמא שלי כבר לא פה כדי לשמוע. כמה מוזר שדווקא כשנגמר מתחילות כל מיני התחלות חדשות. יצא לנו להיפגש כל יום.היא הייתה גם בלוויה וגם באה לשבעה,ואני לא הברזתי מהפגישות הקבועות שלנו.ואני מרגישה שזה כל כך לא מספיק.יש לי מלא דברים לספר,מלא לשתף,המון רגשות מבולבלים. איזה מזל שבזבנו את כל הכעסים ואי ההבנות לפני חצי שנה,בחזרה הגנרלית,כשכמעט זה קרה.איזה מזל שיש לי אותה. קצת מוזר,גם היא קצת נמוכה (יחסית אלי)וכשהיא מחבקת היא עולה על קצות האצבעות כדי להגיע.אבל פעם היא אמרה לי שלמרות העובדה הזו היא מרגישה המבוגר שמחבק.וגם אני מרגישה ככה. ואיזשהו יום היא באה עם גופיה,ופתאום ראיתי כמה היא שרירית בידיים.שאלתי אם זה מהיוגה,היא אמרה שכן. אז כנראה שלמטפלות יש כל מיני דרכים להתחזק (כמובן לא רק באופן פיזי)ונראה לי שיש כאלה שאפשר לסמוך עליהן. טוב נראה לי שבלבלתי מספיק,ואני גם מתעלפת מעייפות אז לילה טוב דנה

דנה :-) כל כך שמחה שבאת לכתוב כאן קצת! דאגתי.. מתנצלת שלקח לי כל כך הרבה זמן לחזור.. (נותקו כבלי האינטרנט) (יש כבלים שמשחררים, מסתבר..). שבעה זו תקופה עמוסה ממש... כך לפחות אני זוכרת מהשבעות שהייתי בהן. יש המון אנשים כל הזמן, המון מילים, המון סיפורים קטנים (וגדולים) ופה ושם מבליח לרגע גם הכאב האישי שלך.. הרבה פעמים דווקא הדברים הנורא קטנים מזכירים אותה ופתאום היא נורא חסרה. נורא חסרה. אולי גם את מרגישה כך.. אני גאה במטפלת שלך ובכן שהיא כל כך נמצאת איתך. זה בטח לא פשוט שפתאום היא מכירה את כל השמות שדוברו ביניכן גם בפנים וקול.. אני חושבת שגם אני הייתי רוצה שתחבק אותי ככה. ונזכרתי בך לפני כמה ימים כשגיליתי שגם המטפלת שלי נמוכה ממני קצת. אני לא גבוהה, אבל היא כנראה קצת פחות. בדר"כ היא נועלת עקבים ואולי לכן לא ממש הבחנתי. (וגם היא הולכת ליוגה. לא שרירית בכלל, אבל יוגאית :-).. אני שמחה שיש להן משהו במשותף, למטפלות שלנו. כך הקירבה מקבלת תוקף נוסף, איכשהו.. מה שלומך היום, כמה ימים אחרי שכתבת? נותרו עוד כמה שעות, אני מניחה, עד שהפורום יצא למנוחת סוף השבוע.. אני מקווה שאת כאן.. חיבוקר ממני (חיבוק של בוקר :-) לילך