תקיעות

אני בטיפול 8 חודשים. ובכל פעם אני מבטיחה לעצמי לומר דברים שקורעים את ליבי- מה מציק לי,תוקע וכואב. אבל מולה שהיא שואלת אני לא יכולה לומר ומתחמקת. מרגישה שלא לא לא לא. והאכזבה אחר כך נוראית. שוב מרחתי זמן וכסף. אני מנסה לחשוב עם עצמי למה לא. אבל אני כך מרגישה מולה, בלי הגיון. ואמרתי לה. והיא מגיבה בצורה שבא לי להקיא: את לא בוטחת בי? למה? וזה מביך ולכן ואני פי 100 רוצה לברוח. קרה לי שהכנתי דפים כתובים בתיק, אבל לשלוף ולהוציא לא העזתי. (חשוב לצין שיש מספר נושאים שנגענו בהם,כי ידעה עלהם ממידע קודם, אבל הם טיפה מים הקשיים, ואני לא מוצאת את הדרך להפתח ולהגיע לעוד, ולעיקר) הצילו! איך שוברים את המחסום? מה ע-ו-ש-י-ם?

שלום יהודית מצטערת לשמוע על חוויה טיפולית מוחמצת כזו.. צריך למצוא דרך לדבר את הדברים הרלוונטיים לך, גם אם הם קשים. נסי לחשוב, מה יעזור לך? למשל, שהיא תשאל על סמך מה שהיא יודעת ותנסה לדובב? (סתם דוגמה, חישבי על משהו שנכון לך) הדפים הכתובים הם התחלה טובה, רק שצריכה להיות דרך להוציא אותם מהתיק. גם כאן: מה יועיל לך? להקריא? שהיא תקרא בנוכחותך? שהיא תקרא בלעדייך ותבוא לפגישה 'מוכנה'? נסי להצביע בפניה לא רק על הבעיה, אלא לנסות לחשוב ולהגיע גם עם איזשהו פתרון או לפחות רעיון לפתרון, שיכול להקל עלייך את הדיבור. בהצלחה, ענבל