ממוחזר?

אני חושבת על מה שכתבת למטה- שלא רק המילים - גם המבט, החיוך, שפת הגוף.. אפילו הכורסה - יכולים להיות מחבקים. ואני שואלת את עצמי? זה לא ממוחזר? הרי לכל מטפל/ת יש הופעה אמפטית לכל מטופל שהוא, אחרת הוא לא "אם טובה דיה". וזה עולה לי כי שוב גליתי את הבאה בתור אחרי צועדת לקליניקה, וזה צבט. אז כל היחס הוא סוג של הצגה חוזרת כל שעה? הרי לכלם המטפל יתן מבט, חיוך, שפת גוף וכורסה. מה היחודיות והכנות בכך (אם זה מתבקש במקצוע לכל אחד...)?

שלום אורית תגידי, אין לך ימים שבהם את נפגשת עם שתי חברות אחת אחרי השניה, ואת מחייכת לשתיהן? ושמחה להיפגש עם שתיהן? ואח"כ חוזרת הביתה לבעלך ומחייכת גם אליו? ואז מגיע בנך ואת מסתכלת גם עליו במבט אוהב?.. אף פעם לא הבנתי את הטענה הקושרת בין כמות המטופלים לבין אותנטיות הרגשות. יש מקום בלב לכולם. בברכה, ענבל

את צודקת ענבל, אבל מצד שני כשאת יושבת בטיפול ומקבלת 100 אחוז תשומת לב חד צדדית (מכיוון המטפלת למטופלת) את המרכז אין הדדיות יש רק כיוון אחד אין שיחה לשני הצדדים יש מעיין טוטאליות לכוון המטופל הרגשה של חיבוק ובלעדיות הרגשה של : זה המקום רק שלי רק אני פה. שזו הרגשה טובה ואז את יוצאת עטופה כולך בחום מהטיפול ופתאום מגיע מולך משהו אחר שנכנס ואת יודעת שמקבל את אותו הדבר כמוך. אז יש תחושה של ניפוץ אשליה וחזרה למציאות(-כן שכחתי לא רק אני פה וחוץ מזה אני גם משלמת כדי לקבל יחס כזה אז אולי זה לא אמיתי הרי זו סך הכל העבודה של המטפל ובתכלס לעולם לא נדע אם המחוות והמבט וכו' הם אמיתיים או חלק מהליך הטיפול) וזה קצת מבאס למען האמת... אז אפילו שאת יודעת שקשה לזייף רגשות ואת ממש מרדישה שהמטפלת אמיתית בתגובותיה החמות תמיד תמיד יעלה הספק הזה. אני מבינה את אורית ויודעת ממש כמוה מאיפה זה בא.

הי אורית וערב טוב, הרבה פעמים שומעים (גם) בפורומים מחשבות דומות. מנסה להקשיב להן, ולדעתי מחשבה כפי שהצגת כאן בעץ יכולה להיות "בסך הכל" סוג של ניסיון להכחשת תלות. תלות, אשר ברגעים מסוימים יכולה להיות בלתי נסבלת. להבנתי, כשיש ניסיון פנימי 'למחוק' את הייחודיות, או להפוך את 'כולם' לאותו דבר משובט-משוכפל, אזי לכאורה אף אחד לא תלוי באף אחד, כולם כאילו יכולים לבד, (או - לחלופין והיינו הך - כולם אימפוטנטים), ואז מגיעים לכך שאין משמעות לכלום. אפילו לזמן. והכי חלשים. לא מחדשת - אי אפשר להכחיש תלות באופן גורף. לא את התלות באנשים אחרים וגם לא באוויר שנושמים או בשמש או בסביבה הקיומית... אני גם מניחה שמחשבות כדוגמת אלה שהעלית חולפות בראשם של אנשים מספר, בהבדל של עוצמות, תדירות ומשך. את יודעת, חשבתי שאפשר להתבונן על הסיטואציה הצובטת שתיארת כאילו את פוגשת את עצמך נכנסת שם לחדר, ולא באמת מטופלת אחרת. כאילו היית עדה למתרחש והתבוננת על עצמך מבחוץ שעה אחת לאחור ברגע הכניסה. עדות לכך שאת באמת היית במקום ההוא ותפסת את עצמך על חם, למשל, נזקקת (ואז מתעוררת תחושת העליבות?). אולי זה המפגש שגרם להרגיש. שאת כן קיימת, אולי כי יש משמעות לקיומך ולהיותך מי שאת כשלם, דווקא בנוכחות זולת. סתם רעיון למחשבה. ותראי, לא רק היא, המטופלת האחרת, אלא גם את עצמך, גם כשאת נכנסת לפגישה אחת ולזולתה, על אף הדמיון, הפגישות לא ממש זהות. תכנים דומים, מילים דומות. מעגלים מעגלים. ובכל זאת, יש מידה מסוימת של גיוון ותנועה. מספיק שחלף זמן והעיתוי שונה ואת, למשל, במקום מעט אחר. דינאמי בכל קצב. (נזכרתי בהרקליטוס והאמירה המפורסמת - "אין אדם דורך באותו נהר פעמיים" וגו'). על כל פנים, זה, בעיניי, רק קול אחד. ואם את הולכת לטיפול ייתכן שקיים שם גם קול אחר, בכיוון מנוגד אפילו, גם אם לפעמים מאד קשה לשמוע אותו. מאמינה שטיפול יכול לאזן יותר בין הקולות והחלקים (בהנחה שהם מובאים אליו בהדרגה), וכן לסייע בשינוי התפיסה לקיצונית פחות. טיפול יכול להקל ולעזור לך לא לרוץ היישר לקצוות, להתפרק ומייד להשליך, אלא להתמתן יותר, להיות פחות נחרצת וחד משמעית. לפעמים זו עבודה קשה וארוכה. (מטופלת) ואף אם אנכי חזרתי על דברים לעוסים משלי, אולי ישנם שומעים חדשים, או אזניים (/ראש) שנמצאים במקום אחר...