הצילו 3

אוף, ענבל, הלוואי שתיכנסי לכאן שוב היום, אני מרגישה כל כך נטושה ובודדה ועצובה. פתאום כן קשה לי עם זה שלא היתה לנו פגישה היום. אני מרגישה שהיא עזבה אותי. ועוד אסור לי לשלוח לה מיילים- ממש לבד. כאילו היא לא אמרה שאסור לי, אבל בחיים האמיתיים (בניגוד לכאן) יש לי כבוד עצמי, ואם היא שמה לי גבולות אז אני לא צריכה אותה ואת הטובות שלה. גם כל הרעיון של המיילים היה לחלוק את המצוקה עם מישהו ולהרגיש שהא נוטל את הסבל יחד איתי, ולדעת שבעצם היא קוראת ולא חושבת על הסבל שלי אלא על שלה, לא ממש הרגשה של שותפות. בחודשים האחרונים גם חברה קרובה התגייסה לתהליך, וגם לה אני שולחת מיילים כשאני מוצפת, וזה הרבה יותר נחמד, כי אפשר גם לדבר על דברים אחרים, לצד העצב. אבל כשהוא בא בגל גבוה ככה ומאיים לשטוף את החוף, כלום לא מספיק. אני אשלח לה ולה ואכתוב בפורום. וגם זה לא מספיק. מה עושים? ואני צריכה להפחית במינון של האנטי חרדתיים, על מנת שהזיכרון שלי יחזור לעצמו. אני מרגישה שאין לי כלים להתמודד. היא זרקה אותי לים ומשאירה אותי לטבוע. אני יודעת שתכתבי שאני לא טובעת ובכך אני מוכיחה לעצמי שיש לי כלים יותר ממה שאני חושבת. אבל זה לא משנה, ברור שאני אשרוד, אבל זה כמו להיות כמה שעות בתחושה של חוסר אונים וחנק ואז להיפלט לחוף. אני רוצה מלכתחילה גלגל הצלה, או חמצן. עכשעו אני מרגישה שהעצב חונק ודוקר בגרון. שיש כל כך הרבה צרכים ורצונות שלעולם לא יקבלו מענה (משפחה קרובה ותומכת, תחושת ביטחון). ויש הרבה שעוזרים לי ובאמת מנסים לשפר איתי את המצב, חברים באמת קרובים, שאני כל כך מוקירת תודה להם, אבל איך זה שבהרגשתי כלום לא מספיק? תודה דורותי

הי דורותי זו הרגשה איומה, הבור הזה שלא מצליח להתמלא.. וגם החוויה שלאנשים לא כ"כ חשוב למלא אותו, או שהם עסוקים בבורותיהם שלהם.. אני כותבת חוויה, כי אני שומעת ממך שבן הזוג תומך, ושיש חברות, ושאת נעזרת (במסגרת המגבלות) גם כאן, וגם הטיפול שלך טוב... חשובה ההבנה שיש הרבה, אבל כנראה שום דבר לא ירגיש מספיק. הצעדים הבאים זה לקבל את זה, להשלים , להכיל (וכו'), ואולי להגיע לאיזשהו מקום יותר שקט עם הצרכים האלה, ולוותר באיזשהו מקום על השאיפה שימולאו עד תום. איתך בקושי, ענבל