מחשבות

זה קצת מקל להתעסק במחשבות ולא ברגשות. רציתי להגיב על כמה דברים שעלו פה. את הפנת אותי להבדל שבין רגשות להתנהגות, אלו בלתי נשלטות ואלו נשלטות.נכון, אבל מאוד קשה. להודעתך הכללית והאישית, חשבתי שנכון להמשיך באותו כיוון אבל אחורה. לפני הרגשות שעולים יש את התפיסה ואת הפרשנות שנותנים לגירוי. אני חושבת שבפורום אינטרנטי זה מתכון מוצלח מאוד לטעות בפרשנות. פעמים רבות פונות כאן נפגעות ממך, כשאת התכוונת רק לטוב. ולעתים, אני חושבת, גם את נוטה לייחס פן ביקורתי או שלילי להודעות שכותבים אלייך. אני זוכרת לפחות כמה פעמים שאני כתבתי לך והרגשתי כי את מפרשת את מה שכתבתי בצורה יותר פוגענית ממה שהתכוונתי אליה. ואיך אפשר להעביר רגשות רק במילים, בלי תנועות גוף, בלי אינטונציה, בלי חיוך, אולי בשירה, אולי בגלל זה יש לה כאן מקום כל כך מכובד. ומי כמוך יודע שאני אלופת הפרשנויות המוטעות, ואין ספק שאני נפגעת הרבה פעמים "לחינם" בסיטואציות טיפוליות. ברור לי שיש גם פגיעות אובייקטיביות- אני לא יודעת אבל לדעתי זה לא הרוב. ולעניין ההכלה, בטיפול- על אף ששיחת הטלפון הרגיעה אותי, עדיין נשאר בי כעס ועלבון על כך שחשפתי בפניה את נימי נפשי בצורה הכי חושפנית ואינטימית, וכשהיא קראה את זה מה שעבר לה בראש זה שאני מציקה. זה מאוד פוגע. ואז ניסיתי לעשות תרגיל מחשבתי בעקבותייך ולקחת את זה לסיטואציה של הורות. אם לילד כואב משהו והוא כל היום צורח ברור שלהורים זה מציק, אבל לא נראה לי שהם מציבים לו גבול. הם מנסים לשכך את הכאב, ואם לא ניתן, אז להיות איתו בכאב הזה. אני לא חושבת שצריך להגיד לו "די, הגזמת, הבנו, כואב לך, אבל אנחנו לא יכולים לשמוע את הצרחות שלך יותר". לא יודעת, אולי כן. מה את חושבת? ובבקשה תתמקדי במוצפות, תובענות, מציקנות ולא בתוקפנות. טוב, בהתחשב בכמה שקשקשתי בהודעה הקודמת, אני אקצר היום. אבל רק עוד משהו- לגבי המחשבה של המחשבה- אני מאוד מסכימה עם מה שהיא כתבה, ואני חושבת שזה מאוד תלוי במצב הנפשי של הפונה. היום אני יכולה להגיד ולהאמין שזה לא טיפול ואין כאן קשר טיפולי, ואולי אין כאן קשר, בכל מקרה גם אם הוא "נהרס", אני יכולה לשאת את זה, ולא להתמוטט ולחוות נטישה. כי המקום שלך בחיי ברור לי. לפני כמה חודשים זה היה מאוד שונה, ומבחינה אובייקטיבית שום דבר בחיי לא השתנה, רק המצב הנפשי. תודה רבה, דורותי

שלום דורותי את עמדתי כבר הבעתי, אבל כנראה שהיא קצת קשה לעיכול.. גם מוצפות, תובענות ומציקנות הם סוג של תוקפנות ואף יכולים להוות - הנה מילה קשה יותר - טרור של ממש. תמיד יש באמת מצוקה אמיתית מתחת, אבל עדיין - זו שאלה איזה שימוש הילד עושה בה, ובהחלט יכולה להיות מניפולציה או שימוש לרעה במצוקה גם כשהמצוקה היא אמיתית. במקרים כאלה אני בהחלט מאמינה שיש גבול שצריך לשים. לפעמים, הדרך היחידה אז היא חוסר יחס או התעלמות אשר משדרים אי שיתוף פעולה עם הטרור. (אמרת שאת רואה סופר נני, לא?..) ענבל

הוא קשה לעיכול לא? אכן אני עוד לא בטוחה לגבי דעתך.אני מסכימה ומודה שאני עושה מניפולציות בהיזזקות שלי, אחד הדברים שקשה לי איתם זה שברור לי שהחיתוך העצמי נעשה מולה, כדי להעניש אותה, להראות לה כמה היא פגעה היא. כשאני בסדר, זה נראה לי הדבר הכי מטומטם, לא הגיוני וחולני שאפשר לעשות. כשאני לא בסדר אני עושה זאת שוב. לא מזמן (או שזה כבר היה מזמן) הזכרת את קייסמנט, הוא מתאר מקרה שבו ההיזקקות של הבת לאם "תרמה" להיעלמותה של האם, (מותה), וזה שוחזר בטיפול (כשהמטפל לא התעורר). עכשיו, בטיפול לא אמור להיות תיקון של הכשל הראשוני, ולא שחזור מדויק שלו. ואני יודעת היא לא נטשה רק הציבה גבולות, אבל בעיני זו דחייה, ודחייה זו נטישה רגשית אפילו אם לא פיזית.אז נכון שגם כמו שסאנדלר אומר, אני ליהקתי אותה ממזמן לתפקיד הדוחה והנוטש, אבל כן היא מוסיפה אלמנטים אובייקטיביים על התפקיד שלה. חוץ מזה, אם נפגעתי, זה כשלעצמו אומר שהיא עשתה טעות. סליחה על המוצפות התיאורטית, אני לומדת למבחן, ועסוקה בזה בו זמנית. ואני לא חוויתי את עצמי השבוע כמנסה להציק, היא חוותה אותי. אח"כ בדקתי וראיתי באמת ששלחתי 10 מיילים שזה המון, אבל עדיין... למה היא לא יכולה להמשיך לאהוב ולקבל??? בולבי אומר שאם ההתנהגות ההתקשרותית תבוא על סיפוקה היא תפחת...למה אצלי זה לא קורה? טוב נו...אני משתכנעת, יכול להיות שהיא היתה צריכה להציב לי גבולות. זהו סגרתי את הנושא. מעכששששייייווווו. נסגר. וכדי שאני לא אעבור את הגבולות גם כאן. אני מאחלת לך שבת שלום מהיום. דורותי