שבת שלום וחומר למחשבה

שלום לכל חברי הפורום, אני מאחלת לכולנו שבת שלום, טובה ורגועה. מצרפת לכם חומר קריאה לשבת - מאמר שרלוונטי אלינו, ושיש בו כמה נושאים מרתקים (בעיני) לחשוב עליהם ולדון בהם. מזמינה את כולכם לשתף במחשבותיכם וברעיונותיכם, אם תרצו. http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2461 נתראה שוב ביום ראשון, בשבוע חדש. ענבל

זה עדיין לא אומר שחזרתי אבל הייתי חייבת להביע את דעתי האישית, שללא ספק מושפעת מהחוויה האישית שאני עברתי כאן בפורום. רציתי להתייחס לכמה נקודות: הראשונה היא הקוהדק שעולה פה המון בין המקום שלך כמנהלת פורום, תומכת, מייעצת לעומת מטפלת. אין ספק שלרובנו עברה בראש המחשבה על איך יהיה אם את תהיי המטפלת שלנו. אני חושבת שהמקום הזה, שהוא תמיד מכיל, חיובי ומעודד, לצד הנזקקות והחסכים של הפונות הקבועות, לא יכול שלא לעורר כמיהות אלו. אני גם חושבת שכן יש לך מטרות טיפוליות עבור חלק מהפונות הקבועות, שנותרות מההיכרות הממושכת שלך איתן ותשומת ליבך לבעיה או קונפליקט שחוזר על עצמו. אני חושבת שזה מה שהופך את הפורום הזה לכל כך מיוחד. מצד שני, את תמיד דואגת להזכיר שזה אינו טיפול ואינו תחליף לטיפול, ולא נראה כי את מיישמת גישות טיפוליות על המששתפים. כל הנושא המשפטי עורר בי שאלות רבות. האם נטייתך תמיד להציג את הצד הטוב של המטפל, וכיצד הפגיעה שלו במטופל היא תוצאה של אי הבנה, פרשנות מוטעית, ונטייתך הקבועה לייחס למטפל כוונות טובות בכל מעשיו, היא גם מושפעת מהחשש מתביעות משפטיות? אני לא חושבת שזוהי גישה מוטעית, אני חושבת שעצות באופן כללי שמעודדות ניתוק קשר הן תמיד עצות אחיטופל, אבל אני תוהה אם גם לפן המשפטי יש השפעה על כך. עכשיו נגיע לביקורת- כתוב במאמר שהודעות שפוגעות במששתף הפורום יוסרו. קרו כאן מספר מצבים שפונות הפורום חשו שהודעות שהן עצמן כתבו פוגעות בהן, בפרטיות, בדימוי העצמי, ביכולת להמשיך הלאב וכו'. מדוע סירבת להוריד את ההודעות? הרי יכולת לתקן פגיעה עצמית, ולהבין שמה שאני עושה לעצמי פוגע, אלו נושאים טיפוליים משמעותיים (ראי ערך שטיפת קיבה). ועכשיו לנושא שהכי העסיק אותי בקריאה, מתח...., תשבי, אני לא רוצה שתיפלי מהפתעה...זה נושא ה"טרולים". אני מניחה שאני סווגתי בעינייך כטרול המציף בהודעות תחת מספר שמות ולא כטרול הכותב בצורה פוגענית (אני צודקת? ככה לפחות השתמע מההודעה שכתבת לי, שאותה אכן הסרת...). במאמר מדברים על איזה שהוא תהליך שקורה, ככה אני הבנתי, של נסיונות שיח עם הטרול, או הטרול לכאורה, וכאן אני חושבת שפעלת בצורה מאוד לא אתית. היו מספר רמיזות בדברייך להאשמה שלי, ואז של פונה אחרת, נוצר מעין שיח בין הפונות האחרות, חלקן מאשימות, חלקן מגינות. אני הבנתי את רמיזותייך בשלב מוקדם, שללתי את מעורבותי בנושא, נפגעתי מאוד ("רוח רפאים") ולבסוף, לאחר הודעה שלך שאמרה שאת מרגישה שאני אמיתית ואחת, נרגעתי והמשכתי הלאה. הנושא גם נראה לי כל כך הזוי ולא מובן, שבכלל לא האמנתי שאני מואשמת בדבר כזה, ובטח שלא צפיתי את שעשוי לבוא. בקיצור, ההמשך ידוע, הדרת אותי מהפורום ללא כל התרעה, יכולת להגן על עצמי או יכולת לדו שיח. עוד נושא שמוזכר במאמר זה המצב הנפשי של הפונים לפורום. נראה לי שבתקופה זו אפשר להגיד שהייתי בתחתית, שחיתי במיץ של הזבל, והדרתי מהפורום פגעה בי מאוד. לא נפגעתי מכך שאני לא יכולה לכתוב יותר. נפגעתי מכך שאני חשתי שאני מאוד קשורה אלייך, שאת דמות קבועה, יציבה, מיטיבה, מזינה ותומכת בחיים שלי. בעצם באותה תקופה "תיקשרתי" איתך יותר מאשר עם חברות הכי טובות שלי ועם משפחתי. אני לא זוכרת כמה חודשים עברו מאז אבל הנושא הזה לא פתור אצלי. אני כבר התלבטתי כמה פעמים אם לבוא כמטופלת אלייך למרכז רק כדי לפתור את זה (אבל אתם יקרנים...סתם, וזה גם לא נראה לי נכון, לא עבורי ובטח שלא עבורך). גם להתקשר אלייך ישירות היתה אופציה מפתה, אבל הרגשתי שכך אני רק אוכיח כמה אני באמת פוגענית ולא שפויה, כשכל מה שרציתי להוכיח הוא ההיפך. אני יודעת שאני לא היחידה שהודרה מהפורום, אך נראה לי שאני לקחתי את זה הכי קשה. בכל אופן אני חושבת שבכך פעלת בצורה לא אתית, פגעת, השפלת ו"הרסת" (אדבר בשמי בלבד) מישהי שבאה להיעזר, הביאה את עצמה ונחשפה. וראי את ההדים לכך שהמון מהפונות מפחדות כיום מתגובותייך, שיהיו קשות ושיובילו להדרתן. נושא אחרון, שונה לגמרי מהקודם, שלא הועלה במאמר, נוגע דווקא לדינמיקה האישית של הפונות. אני חושבת שהרוב הגדול של הפונות בפורום הן נשים נורמטיביות, מתפקדות, בעלות עבודה טובה, חלקן ילדים ומשפחה ואיך שהוא אנחנו, או אני, מביאה לפורום חלקים מאוד כואבים, פגועים, קשים, שלא מקבלים שום ביטוי בחיי היום יום, גם לא בטיפול. אני חושבת שהפורום מאפשר מעין פיצול מאוד חזק, ומאפשר מקום להשליך ולשים בו את החלקים הכי אפלים של הנפש. הוא מאפשר זאת כי אין מה להפסיד, כולנו כאן בשם אנונימי. אני חושבת שעבורי המקום הזה לא עשה לי טוב. בעוד בעבר הייתי צריכה להחזיק את החלקים האלו בפנים ולא לתת להם ביטוי, ברגע שהרשיתי לעצמי להוציא אותם, אני חושבת שזה יצר חיבור יום יומי איתם, הציף אותי ופגע בדימוי העצמי שלי. תמיד אמרתי לעצמי שבטח כל מי שקורא את דבריי בטוח שאני מטורפת שזקוקה לאשפוז, ובפועל אני אפילו ההיפך מכך. בכלל אני חושבת שאפשר לעשות מחקר הרבה יותר מעניין, על איזה מקום הפורום תופס בחיים בתקופות שונות של הפונות, כשמתחילים טיפול, באמצע, בסוף, כשרע בטיפול, כשטוב...ועוד הרבה שאלות מעניינות. אפשר אולי להתנות את השימוש בפורום במענה על שאלון אנונימי אחת לזמן מסויים. טוב, סיימתי, אני אחזור ללמוד. אשמח אם הפעם תגיבי גם על הדברים שאת לא אוהבת להעלות כאן מחדש ולעורר אותם, מכיוון שהפנייה למאמר הזה דורשת נגיעה באותם תכנים. תודה דורותי

הי, תודה על חומר המחשבה לשבת. אצטט משפטים נבחרים ואריץ אסוציאציות משלי. מעולמי הפנימי בראיית מיקרוסקופ. ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ האפשרות הטכנית למחוק ולערוך הודעות הקיימת בידי מנהל הפורום משפיעה על שמירת כללי הפורום גם ללא הפעלתה סוף ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ אם הבנתי נכון מה המשפט הנ"ל אומר - לא בטוח שב'פורום' העיקרון הזה פועל באופן מתמיד עבור כולם. (*לצורך ענייננו - לא מחיקה ועריכה, אלא אי פרסום). המצב בו עדיין נכתבות (ולהבנתי, באופן יחסי לא תמיד מעט) הודעות שלא מתפרסמות, להרגשתי, ייתכן שמפריע בעקיפין לתחושתם של משתתפים פעילים מסוימים, גם אם לא ראו את תוכנן. אפשר, אגב, גם לפרש את ההודעות הללו כמעין הסתודדות פרטית, או כלחישות בין עמיתים, ואז מתעצמת הקנאה. והקנאה יכולה להוביל לכך שיותר משתתפים 'יידבקו', יחקו ויתנהגו באותו אופן. לדעתי, ואולי זו סתם חרדה, הודעות שכאלה איכשהו קצת תופסות זמן ואנרגיות על חשבונן של ההודעות ה'חיות'. ההודעות מוסתרות מעיני הקוראים, אבל הן כן שם לכשהן נשלחות. הן תופסות פיזית מקום, חלק מהן אולי מסיח ודוחק הודעות אחרות או יוצר בלבול, כך שאולי קשה יותר לאתר את השאר. אבל אין לי מושג איך התצוגה של הפורום נראית מכיוון ההנהלה. אם אין השפעה משמעותית, או, אם אין בעיה לגם וגם, או אם עדיף לא לקבוע גבול כדי להימנע מהתפרצות, או התלקחות והחרפה - לקחתי את דבריי בחזרה. ובהקשר ישיר, בחזרה לנושא הקנאה. כמדומני יש אוירה חזקה שלה פה - כוונתי לקנאה במקום של ה'טירוף' וה'שיגעון'. בחווייתי כאן, יש משיכה גדולה וסוחפת משתתפים לאזור הנסיגה העוברית כמעט, כי שם, לכאורה, מותר לפעול ללא גבולות והפרדות ופילטרים, ושם לא לוקחים אחריות במילימטר. פריבילגיה מיוחדת. לכאורה חופש אינסופי, גם תלות רגשית עצומה. מצד שני, שם יש סיכוי להיוותר הכי בלי כלום ומאום, גם כשעל פניו נראה שמקבלים ומקבלים עוד ועוד. למשל, ולהבנתי, אם אין זולת בתפיסתך, או אם השגת דבר מה ב"גניבה", או כשקשה עם חלקיות, אזי נעדרת-נמחקת הקבלה. ואז, שוב, יש סיבה טובה לקנא, לפעמים ברמות בלתי נשלטות, במי שבעינייך מרשה לעצמו לקחת. עצוב להיות שם. מאד עצוב. אז... כדאי אולי לפעמים להזכיר לנו שאנחנו לא באמת כאלה תינוקות. שאנחנו מבוגרים וגדולים. שלמרות רגשות מאד קדמוניים יש לנו יכולות גבוהות ומפותחות בהרבה (אחרת לא היינו יכולים, למשל, לכתוב כאן, נראה לי). למרות כל סופי השבוע האלה. למרות הפרידות... קיים גם איזה עניין טכני קצת בעייתי. אבל לא מתאים לפרסום. ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ קורה לעתים שיש בפורום היווצרות (לא רצויה) של טיפול נפשי ושל יחסי מטפל/מטופל, למרות הכרזת מנהל הפורום על כך שאין חוזה טיפולי ואין היווצרות יחסים טיפוליים. דבר זה עלול לקרות בהתקיים כל התנאים הבאים: 1. מנהל הפורום הוא איש מקצוע בבריאות הנפש. 2. אינטראקציה במשך תקופה ממושכת - המשתתף בפורום כותב בפורום ומקבל תגובות ממנהל הפורום במשך תקופה ממושכת (לא חד פעמית או מספר מועט של פעמים). 3. אינטנסיביות - המשתתף בפורום כותב הודעות בפורום בצורה אינטנסיבית. 4. מטרות טיפוליות - מנהל הפורום מגדיר לעצמו מטרות טיפוליות כלפי המשתתף האינטנסיבי. 5. מנהל הפורום מפעיל גישה טיפולית ושיטות טיפוליות כלפי המשתתף האינטנסיבי סוף ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ יש לי הרגשה שמשהו מזה עושה רושם כאילו מתרחש (גם) כאן. אם כי לא בטוח שאוכל לומר שכל התנאים מתקיימים (וראיתי שהושם דגש על סעיפים 4 ו - 5). זו תחושת בטן מבלי להבין עד הסוף. לפעמים, כצופה, משהו נראה בעיניי כאילו מוצג לנו קייס סטאדי און ליין ואנחנו הקוראים מתפתים להפוך לחבורת מציצנים, שדוחפים את האף. ונראה לי שכך, אולי, נגרם עוול גם למשתתף, שחושף מאד את חולשותיו. גם לקוראים, לצופים. גם הם, אז, חושפים יותר את חולשותיהם. גם איש המקצוע (שבל נשכח, גם מופיע בזהות אמיתית) נפגע, בעיניי אולי בשל האופן בו הוא מוצג לראווה. וכולם הופכים פגיעים יותר. נכווים. לעתים הודעות מסוימות גורמות בי למן אי נוחות לצפות. מידי מתאים לחדרים אינטימיים. בכל זאת, עם כל מה שמוסתר, לי יש תחושה שעדיין רואים הרבה בעירום. המשתתפים בפורום לא תמיד יודעים להתבייש. גם לאחר מעשה. ולפעמים בא לי לשאול - למה "יחסי-מטפל-מטופל" בפרהסיה, למה הצגה בכיכר השוק? (גם אם זה מה שהמשתתף מאד חותר אליו באופן לא מודע, ואולי דווקא כדי להכחיש קיום צד שלישי...). ואחר אשאל - אם כל-כך לא נוח לי, ואין לי מה לחפש כאן, למה עוד לא הלכתי לגמרי...? ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ אנשים הכותבים בפורום והודעתם נשארת מיותמת, ללא התייחסות מרגישים בדידות רבה. סוף ציטוט^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ קודם כל, אפשר ליצור זאת לעצמך בהכרח על-ידי כתיבת הודעה שיש לה נתונים טובים כדי לא להתפרסם. בעיניי - לאו דווקא מבחינת תוכן גרידא, מצטרפים גם עיתוי ומיקום, למשל. (ומה יקרה עם הודעתי זו?...) וכן, אין לך מושג עד כמה. ואת יודעת ענבל - אם מישהו ייפתח הודעה חדשה שהיא בעצם המשך, ואפילו כמה הודעות חדשות - סביר שיקבל תגובה, אפילו לכל אחת מהן בנפרד, אבל אם ירשום אותה על עץ קיים (נניח, מתוך עכבה רצינית להידחף בראש) - הסבירות תקטן ועוד תסבוכות למיניהן. מכאן הדרך לקנאה ותחושת איפה ואיפה קצרה מאד. ולפעמים כמו ילד קטן יש לנו נטייה לראות יותר כמות ולא רק איכות. ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ תחושת האינטימיות המזויפת שיש לעתים בפורומים, על אף שהפורום מונה מאות אנשים, המגיבים הם מועטים, ואין השתתפות קבועה או מחויבות להתייחסות. תחושת אינטימיות כזו - עלולה להביא לחשיפת-יתר סוף ציטוט ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^ נושא שממש מתחשק לי להזכיר שוב ושוב - אנחנו לא כאן לבד ויש קהל. לצערי, כנראה נחשפתי מאד ביתר... מעבר לכך, נראה לי גם שיש חשיפת יתר שמקורה בקנאה. להרגשתי, הפורום עמוס, עמוס בקנאה בביטויים שונים שלה. מוסווים וגם גלויים. עקומים וישירים. רציתי לציין גם שההתייחסות שלי ל 'פורום', בהיותו וירטואלי, היא כאל ישות שיש בה ביטוי לכל מיני חלקים וצדדים מתוכי. הרי בעצם איני מכירה פה על באמת אף אחד. הקנאה, המאבק, הם של חלק אחד באחר. והפיצול, הפיצול הזה... האם ככל שאתה חולה יותר, כך מקומך (כאן / בטיפול / לצדה של אמא) מובטח יותר? האם ה'פורום', כחיה בפני עצמה, הוא בדיוק הדבר הזה שאינו משתנה? האם יש מקום לצמיחה, או ש - מי שגדל מכאן כבר לא פה? באופן כללי יש לי גם אי אלו חששות מנגיעה וירטואלית מקצועית בנפש, ועוד יותר כשמדובר באישויות מורכבות. למשל, הצבת מראה, הוא עניין עדין במיוחד, נפיץ עם פוטנציאל הצפה. האינטרנט מוגבל, אין שם באמת באמת מישהו לידך. גם אינטגרציה והפרדות עשויות להיות תהליך של שנים רבות וכואבות. אם יש לפעמים משהו מאלה בפורומים, הם נראים לי מהירים מידי ולכן מעוררי חרדות בי, על אף שלפעמים מאד מאד מפתה ומתבקש (לי פנימית) כן להצליח, כן לעשות איזה מעשה קסם. 'לתקן את אמא' שתראה שפגעה כל-כך. שתצטער. שתפצה... משאלה-של-לעולם-לא, שלא קל לוותר עליה... מחשבה נוספת - לדעתי, יכול להיות קצת מבלבל, אולי, כאשר משתמש מרגיש שלפורום כושר הכלה רב מאשר הטיפול. גם בטיפול, כאשר המטפל בסופו של דבר אומר די למיכל, הוא די מזכיר שהוא לא כל יכול, ואז, אולי גם ישנה אפשרות שהמטופל יבין שגם הוא בן אנוש. אחר-כך, בא הכאב, של להרגיש פתאום קטן וחלש. מסובך. ולעיתוי חשיבות משלו. טיפול יכול ליפול ולהתנפץ על העניין הזה בדיוק. נושא כאוב במיוחד. כמעט פרשתי מכתיבה. מכל פורום נפש שהוא. (בהקשר זה דיברה אליי, בחלק מהזמן, גם הפיסקה הבאה - "במצבי עימות קשים התערבות המנהל תהיה פרשנית, ועליו להימנע ככל האפשר מנקיטת עמדה סמכותית... יש החוששים שאי התערבות מנהל הפורום ואי נכונותו להתעמת עם הודעות פוגעות ישדרו נכונות לשאת התרחשויות לא רצויות ודפוס של חוסר רגישות לאחרים, דבר שבהמשך עלול להביא לנטישת הפורום או להפסקת הכתיבה בו...") והנה, המאמר הזה עוד השאיר לי פעם אחת, אולי אחרונה. מחשבות ואולי לא לגמרי מגובשות, ונובעות מתוך ידיעת מעט מעט נתונים, והיתר מעולמי הפנימי. במציאות הגדולה של העולם בחוץ, ייתכן שכל אלו מתגמדים. ענבל, את חזקה ממני מונים רבים, והרשי לי לדאוג גם לך. וגם לבקש סליחה אם זלזלתי. יש לי עוד הרבה ללמוד. |גם לי יש נפש|

שלום לך , מטופלת. ראשית, אני מודה לך על שהרמת את הכפפה לדון במאמר הזה באופן מעמיק ורציני. שנית, אני מודה לך על הנימה הטנטטיבית והסובייקטיבית שבה כתבת את דברייך. זה מאד ראוי להערכה בעיני. אני אתייחס לכמה מהנקודות שהזכרת: 1. צנזורה – צנזורה היא חלק מהניהול של הפורום הזה, לצערי הרב היא הכרחית כאן. לפעמים הקהל הרחב חשוף לעובדה הזו יותר , לפעמים פחות. אני צריכה להשתדל יותר שזה יהיה פחות. 2. קנאה – גם היא קיימת. גם כן לצערי. אני חושבת שכל אחת מהמשתתפות הקבועות כאן 'זכתה' לקנא באחרות ואף זכתה להיות מושא לקנאה בעצמה. אני מסכימה עם כל מה שכתבת בהקשר הזה. גם את זה, ובצדק ישיר קישרת זאת לנושא הצנזורה, אני מנסה להקטין. אם ניקח את החלוקה של קליין לjealousy ו envy , אז את ה envy אני משתדלת לצנזר, ה jealousy איכשהו זולג לעיתים.. 3. טיפול מקוון – אין ולא היה ולא יהיה. אני מבינה את תחושת החשיפה, האינטימיות, המציצנות.. הכל נכון. אבל סעיפים 4 ו-5 לא קיימים כאן, באחריות. נכון, זה היה יכול להיות פורום של שאלות ותשובות בלבד, חד פעמיות. אני לא כ"כ רוצה שזה מה שיהיה כאן ואני חושבת שיש חשיבות גם לאפשר למשתתפים קבועים לחזור ולהיעזר ולשמור על איזשהו רצף של היכרות ושל כתיבה. אני חושבת שמספיקים תנאים 1-3 שהוזכרו שם כדי שזה יוכל באמת להיראות כמו טיפול, אבל זה לא. צריך לעשות טיפול (משני הצדדים של השולחן) כדי לדעת שזה לא. ואולי זה חלק מהתסכול שיוצר המקום הזה? שזה לא באמת טיפול? .... 4. העלית עוד נקודות להתייחסות, אבל אסתפק בזה, ותודה לך - באמת – על כולן. אולם, אבקש לסיים בנקודה אחת משלי: שורה תחתונה - הפורום הזה עובד. הוא פעיל ואנשים נעזרים בו. שואלים, ונענים, ויכולים לשאול שוב ולהיענות שוב. בסה"כ אני חושבת שתשובותיי רגישות במידה ומספקות מענה מקצועי – במסגרת המגבלות והתסכול היחסי המובנה בתוך כל מה שדיברנו עליו. עם כל הצנזורה והקנאה, המקום הזה מאפשר מקום כמעט לכולם והוא פלורליסטי מספיק גם בשביל לפתח דיון כמו זה שמעורר המאמר הזה. העובדה, למשל, שאת עוד כאן (ואחרות, גם אלה שנפגעו) מחזקת אותי בכל פעם מחדש, שבסה"כ נעשית כאן עבודה טובה. בנימה אופטימית זו אסיים. הישארי בסביבה, קולך חשוב כאן. ענבל

אני לא תמיד בטוחה שאני עוד מוזמנת להגיד שלום. לפעמים נראה לי שגדלנו והתרחקנו קצת, (שזה בסדר) אבל אכתוב בכל זאת כמה מילים.. חשבתי שנפגעת כבר בהודעה הקודמת שפרסמת, אך כיוון שלא הייתי בטוחה וכיוון שהבטן המלאה שלי עוד לא רגועה, בחרתי לא לפרש אותך שלא לצורך.. כתבת הרבה נקודות חשובות, ויש לי קצת תחושה שזה במקום לומר "נפגעתי", או "זה לא הוגן", או "גם אני רוצה!", או "למה אני כבר לא רוצה?". ואולי גם זה שלי בעצם, כל הספקולציות האלה... לא הצלחתי לגמרי לגבש דעה לגבי מטרת פורום פסיכותרפיה/פסיכולוגיה קלינית... לפעמים נדמה לי שהכל היה פשוט יותר כשרק התחלתי לכתוב כאן, לפני הרבה שנים, אבל אולי אני טועה ופשוט הדינמיקה הייתה אחרת, או התנאים, או אני.. המטפלת שלי הייתה מנהלת פורום פעם (מצחיק, כתבתי בלי כוונה "מטפלת פורום" ומחקתי).. סביב התחושות שלי והסינון האינטנסיבי שחויתי כאן בתקופה מסוימת (סינון אכזרי, סלחי לי ענבל), התפתחה בינינו שיחה בנושא. היא מאוד התרעמה. בעיניה, מנהל פורום, ובעיקר מנהלת פורום, היא סוג של אמא של הרבה מטופלים. לדעתה, מטבע הדברים מתפתחות ונזרקות כאן לאויר אלפי השלכות, כל אחת מעולמה, ואם מתעלמים מההשלכות הן לא באמת נעלמות..הן עדיין כאן, בועטות ומבקשות חמלה, אהבה, חיבה והחזקה, עד המפגש עם אמא-מטפלת באמת.. היא מרגישה שאם מטפל לקח על עצמי לנהל פורום, אז הוא צריך לקחת בחשבון שזה חלק מהתפקיד שלו והאחריות שלו כלפי הכותבים. כך אני הרגשתי בעבר- שאני ממש זקוקה ליד של מנהלת הפורום, כמו שילד זקוק לדחיפה בקרוסלה כשהוא מתקרב לאמא, לנפנוף הנרגש שלה או לתחושה של היד שלה כשהוא עובר לידה. זה חטוף, זה מהיר, לכאורה זה שום דבר, אבל זה מה שמחזיק אותו עד לסיבוב הבא.. אני חושבת שאתה צריך להיות פחות או יותר אומן כדי להצליח לעשות משהו כזה באופן זהיר מספיק. שהמינון בו בדיוק נכון- לא סוחף אותך פנימה לקשר טיפולי עם מנהל הפורום, וגם לא זורק אותך החוצה מהקרוסלה. ועכשיו דמייני עשרות קרוסלות שמסתובבות כאן במקביל... אומנות! (אבל אולי לא בלתי אפשרי..). אני לא בטוחה שהמטפלת שלי צדקה.. היא דיברה על הסינון כעל התעלמות מהקריאות "אמא, אנחנו רעבים". אני חשבתי ש"אתם רעבים, אבל אני לא אמא שלכם", תהיה אמירה מציאותית יותר, ואולי גם אחראית יותר. ומאידך.. מאידך, כל מי שכותב כאן בקביעות הוא "אמא, אנחנו רעבים", ולמה אנחנו כותבים אם לא בשביל חמלה וחיבה ותחושה של קשר. לא תמיד אחד עם השני, אבל תחושה שאני קיים. שגם כשאני הכי לבד בעולם, יש לי קיום מסוים כאן. אני באמת לא יודעת איך נכון להתייחס להשלכות שלנו... כי זה לא פורום שאלות ותשובות, אז הוא מזמין יצירת קשר וקשר תחת הכותרת של פסיכולוגיה וטיפול מזמין צרכים בועטים. ובחסות האנונימיות או העדר הגוף, אפשר גם לבקש ולדרוש ולעמוד על צרכים שביומיום היית יורה בעצמך לפני שהיית מצליח לסמן שבא לך גם.. אין לי תשובות, מטופלת.. לא בטוחה שהתחלתי לכתוב כי היו לי :-) "מטופלת" זה כמעט חזרה לשם ישן-ישן שפעם היה לך, אני חושבת.. טרם זמני. דאגתי לך כשנעלמת פתאום... אני מקוה שאת בסדר. את גם נשמעת קצת שונה כאן.. אולי החלטית או אסרטיבית יותר? לא יודעת.. אולי פגועה. את מחזירה ניחוחות ישנים של בית :-) הנה עוד כמה שגרמו לי לחייך קצת לפני כמה ימים: http://www.doctors.co.il/forum-6/message-605046#message-605046 נתראה, לילך

עוד משהו קטן שחשבתי עליו בזמן שקראתי את מה שכתבת :-) http://www.youtube.com/watch?v=427QBCqAkFU&feature=related (לא בטוחה שאני מנסה להגיד משהו.. סתם נזכרתי :-)

שלום לך מטופלת יקרה וותיקה למרות שאנחנו לא מכירות באופן רשמי ואולי זה גם קצת חצוף מצדי להגיב,אבל אני ממש שמחה שכתבת כאן ,אז אני מנסה שוב. אני חושבת שניסיתי להגיב לגיחה הקודמת שלך,אומנם רק בקצרה, אבל משום מה זה לא קרה. אולי באמת זה מתיש לקרוא 20 הודעות שלא מתפרסמות ואז מפספסים,במיוחד שזה קצת למטה בעמוד. בכל מקרה מה שרציתי לכתוב שמה שבעיקר משאיר אותי בסביבה חוץ מהתמיכה החברית,זה שלפעמים יש פה הודעות שמעוררות מחשבה, ואין ספק שההודעות שלך עושות את ובגדול ולכל מיני כיוונים לא צפויים (כל אחד והתקלות שלו).ואם יורשה לי להגיד, אני מרגישה שיש לי עוד לא מעט בכלל ללמוד ממך. אז לסיום אם אפשר להיות קצת חצופה (ואפילו להסכים עם ענבל) תישארי בסביבה קולך חשוב כאן ותורם המון. בכל מקרה תודה דנה

שלום, ראיתי מהודעתה של דנה כי את וותיקה כאן, והרצתי את שמך בחיפוש, וגיליתי שהגבת כמה פעמים אלי, בשמי הקודם, ראיתי את תגובותייך, ואני חושבת שמה שכתבת היה מאוד נכון, אבל לא הצלחתי להבין זאת באותו רגע, אני חושבת שהייתי חייבת ללמוד הרבה דברים על בשרי, כנראה שכחתי את הפתגם "אין חכם כבעל נסיון". בכל אופן, החיפוש גם גרם לי לקרוא את ההודעות שכתבתי כאן בעבר, ודי הייתי בשוק, באיזה מצב נוראי הייתי, לא סתם לא זכרתי אותך כלל, נראה כי הייתי מנותקת לחלוטין. זה עשה לי טוב להבין שאני במקום אחר עכשיו, אני רק תוהה אם הזכרת שמי הקודם פעמיים ביום, משמעה שאחזור לאותו מצב שאותו שמי ייצג? מקווה שלא. רציתי להגיד תודה על תגובותייך אז, דורותי

הנה חומר למחשבה: אנא חשבי טוב טוב כיצד את מתנהגת לאנשים כאן (במקרה הספציפי, כרגע זאת אני), כי גם פה חלה עלייך חובה אתית ואני חווה התעללות מצידך.

הי שוב ובוקר טוב, עניין נוסף שנקשר לי מאד לנושא שהועלה במאמר הוא סיומי תפקיד של מנהלי פורומים. לפעמים התגובות של המשתתפים עוצמתיות ביותר. הסערות וההתפרצויות גדולות. ושוב, קנאה (וצרות עין גם) שמוצאת ביטוי מוחצן יותר ויכולה להוביל לשלהוב ו"לינץ"... דיון בפני עצמו, אולי... את יודעת, ענבל, ייתכן שחלקנו עוד מרגישים כאן אותות של סיומי תפקיד של מנהלים אחרים ממקומות אחרים שחלקנו חווינו. מפתיעים יותר או פחות. כאלה שנהתחברו אליהם באופן זה או אחר. אפשר גם לקשור זאת לפרידות גדולות יותר בחיים האישיים. לב הרגש, ככל שנראה - שם. אגב, (ואפרופו 'היה פה שמח לפני שנולדתי') את יודעת איך "נולד" פורום פסיכותרפיה? עפ"י השמועות בשעתו היה ב"דוקטורס" פורום אחד שניסו "לפצל" - מענה מקצועי לחוד ותמיכת משתתפים לחוד (ואז הוקם גם פורום תמיכה הדדית). במהלך שהותי באינטרנט ראיתי מספר ניסיונות בכמה פורומים לבצע את ההפרדה הזאת, וזה לא באמת מצליח, עפי"ר מעורר גם תרעומת רבה ועלבונות קשים. כמעט תמיד (או אפילו תמיד, בעצם) יש חזרה של משתתפים לקבל תמיכה אישית וקרובה יותר בפורום שמנהלים אנשי מקצוע (בוודאי שעם תפיסה כפי שמוצגת כאן), לצד קבוצה גרעינית. וזהו. שהחופש הגדול (עוד סיומים ופרידות לקראת התחלות חדשות) יעבור בשלום על כולנו. "סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר טוב יותר רע יותר לא יודעת משהו אחר" (לאה נאור) יום נעים

(זו ההודעה המתוקנת, וסליחה רבה...) הי שוב ובוקר טוב, עניין נוסף שנקשר לי מאד לנושא הוא סיומי תפקיד של מנהלי פורומים. לפעמים התגובות של המשתתפים עוצמתיות ביותר. הסערות וההתפרצויות גדולות. ושוב, קנאה שמוצאת ביטוי מוחצן יותר ויכולה להוביל לשלהוב ו"לינץ"... דיון בפני עצמו, אולי... את יודעת, ענבל, ייתכן שחלקנו עוד מרגישים כאן אותות של סיומי תפקיד של מנהלים אחרים ממקומות אחרים שחלקנו חווינו. מפתיעים יותר או פחות. כאלה שהתחברו אליהם באופן זה או אחר. אפשר גם לקשור זאת לפרידות גדולות יותר בחיים האישיים. לב הרגש, ככל שנראה - שם. אגב, (ואפרופו היה פה שמח) את יודעת איך "נולד" פורום פסיכותרפיה? עפ"י השמועות בשעתו היה ב"דוקטורס" פורום אחד שניסו "לפצל" - מענה מקצועי לחוד ותמיכת משתתפים לחוד (ואז הוקם גם פורום תמיכה הדדית). במהלך שהותי באינטרנט ראיתי מספר ניסיונות בכמה פורומים לבצע את ההפרדה הזאת, וזה לא באמת מצליח, עפי"ר מעורר גם תרעומת רבה ועלבונות קשים. כמעט תמיד (או אפילו תמיד, בעצם) יש חזרה של משתתפים לקבל תמיכה אישית וקרובה יותר בפורום שמנהלים אנשי מקצוע (בוודאי שעם תפיסה כפי שמוצגת כאן), לצד קבוצה גרעינית. וזהו. שהחופש הגדול (עוד סיומים ופרידות לקראת התחלות חדשות) יעבור בשלום על כולנו. "סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר טוב יותר רע יותר לא יודעת מה יותר משהו אחר" (לאה נאור) יום נעים

הי כתמיד - דברייך חשובים ומאירי עיניים. אני שמחה גם שהתייחסת (שניה אחרי שכתבתי ללילך שאף אחת לא התייחסה..) לאחריות ולמניעים והמוטיבציות השונות של הכותבות כאן, שלעיתים מגיעות מעולמן או ממקומות אחרים. אין ספק שהכינוי שבחרת לך כאן הוא אינו מקרי ואני הולכת ומגלה את מורכבותו ומורכבות התפקיד (אפשר לקרוא לזה כך?) שלקחת על עצמך בנוכחותך כאן. באמת הישארי, ענבל