להתאבד?

לענבל ולמי שרוצה לשמוע בפורום, אני מרגישה שהרצון החזק למות, שמלווה אותי כבר שנים, הוא קונקרטי יותר בתקופה זו ואני רוצה לממש אותו. אני מפחדת שבעוד כמה שנים כשאחזה בעצמי, המצב יהיה גרוע יותר והבדידות תחריף ולכן אני מחליטה למנוע מעצמי את הכאב הזה ולמות עכשיו כשאני עוד צעירה. אין לי בן זוג, אין לי נמען, אין לי הרבה חברים ואין לי מה להפסיד. החיים שלי כבר ככה הרוסים. אני מרגישה שהמוות שלי הוא הפתרון היחיד לסבל. אני מרגישה שאין מי שאוהב אותי, שאין מי שחושב עלי, שאני בלתי נראית ולא נחשבת בעולם. והקשר היחיד שיש לי -הטיפול גם הוא לא אמיתי (בהמשך למה שכתבתי כאן). איך אפשר לחיות לבד בעולם להיות כל כך בודדה, אפילו אני לא נמענת של עצמי בגלל הפנמה של חוסר חשיבות וחוסר אהבה. ענבל, אני לא יודעת מתי זה יקרה, השבוע, עוד שבועיים עוד חודשיים, כי אין לי אומץ אמיתי, אבל אני מרגישה שאין לי יותר למה לחיות. אל תנצלי את הרצון שלי לרעה ואל תעבירי אותו הלאה. אם לא יהיה לי אומץ אני לא רוצה שהחיים יהרסו לי יותר ממה שהם הרוסים.

יפעת שלום, התלבטתי האם שוב לשלוח לך שיר, שאולי דרך מילותיו תרגישי קצת פחות לבד, יותר מובנת או חשובה או אהובה.. החלטתי בסוף לענות לך במילותיי ואולי להכניס קצת פרספקטיבה. אין ספק שכאב הבדידות הוא רב והרגשת הזרות והניכור מלווים אותך ביום יום, ולפעמים זה שובר ומייאש. אבל אני חושבת, מהיכרותי איתך, ומהתבוננות על רצף כתיבתך כאן, שבסופ"שים זה הרבה יותר מחריף ונעשה קשה מנשוא. בשאר השבוע זה נעשה יותר קל ומצטרפים גם רגשות אחרים מבעד לכאב, אפילו - עד לא מזמן - חגיגות יום הולדת. נסי לזכור זאת גם בשעות הקשות של סופי השבוע. בינתיים אני זוכרת זאת עבורך, ענבל

לצערי אני מרגישה בדיוק כמוך.. ממש לקחת לי ת'מילים מהפה. מקוווה שזה יעבור לשתינו. אין לי יותר מדיי מילות עידוד לתת:/

למה את מתייחסת אל ה"בדידות" שלי כמחלה חשוכת מרפא? כמשהו דטרמינסטי שאין לשנותו? מדוע את לא מעודדת בכך שהבדידות היא לא גורלית ושזהו מצב זמני. מדוע זה מפחיד כל כך התגובה הזו? מעבר לכך, כנראה שאת במקצוע הנכון, כי את מאוד רגישה ואכן שמה לב לניואנסים. כזאת מטפלת בדיוק אני צריכה. מתי נדבר?

אף פעם לא היה לי מישהו כזה שזכר עבורי. ואולי אם היה, הייתי הרבה יותר אופטימית... באהבה גדולה,

ומה אם דברים ישתפרו ולו במעט, ועוד כמה שנים תביטי בעצמך ותראי שהקשה ביותר מאחוריך? גם זו אפשרות. כמו שאומרת הקלישאה: " ממקום נמוך אפשר רק לעלות" מאחלת לך שתצליחי לעשות שינוי הכי קטן ובעקבותיו תתחילי לטפס:)

ליפעת היקרה הרבה אין לי ניחומים אין לי, ואני לא הגיד כמה החיים יפים. אני יכולה רק להזדהות איתך אני נשואה+ילד ורק אלוהים יודע כמה הייתי קרוב להתאבד. חנה

לא כדאי, ממילא זמננו קצוב. גם המחשבות הקשות על החמרת המצב הן בנות חלוף. אם החיים הרוסים, צריך ואפשר לתקן, זה לא פשוט למצוא משמעות וערך, זה קשה לחיות. "צריך לדעת שהאושר לא מחייך" (ושמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם). מלבד זאת את נשמעת לי אישה נבונה מאוד ורגישה, תבונה ורגישות הן מתנות נפלאות שלא כל אחד זוכה להן, למרות התחושה של חוסר הערך העצמי. אין לך הרבה חברים, זה אומר שבכל זאת יש קצת, אם כי גם עם חברים ואפילו במשפחה ובמערכת זוגית אפשר להיות בודדים באותה מידה שאפשר להיות מחוברים או לא בודדים כשלבד. יותר אני לא אנג'ס לך. מאחלת לך חיים טובים ויצירתיים לורה

היי , סליחה על הדיילאי. האמת שאין לי דברים טובים או מעודדים להגיד , חוץ מזה שאני מאוד מזדהה עם ההרגשה - גם לי אין אומץ באמת לעשות את זה ואני לא הולכת להתאבד, אבל משום מה המחשבות האלה דווקא מרגיעות אותי - פיתרון שכזה לכל הבעיות. אבל בהחלט מצליחה להתחבר לכל ההרגשה ולנפילות הקשות בסופי שבוע. מקווה שלא כתבתי משהו לא בסדר. רק הרגשה..

יפעת נורא כאב לי "לשמוע "אותך "אומרת " את זה אני מתחברת מאוד לכאב של הבדידות כ"כ אני אוהבת את הישירות שלך וכמו שהחברות אמרו את נשמעת מאוד אמפטית ורגישה אל תשכחי שהתאבדות היא פתרון קבוע למצב זמני אני מקוה שהזמני הזה יהיה קצר ככל האפשר וגם כאן בפורום זה מין סוג של חברה לא? אם תרצי אני אשמח להיות איתך בקשר גם מחוץ לפורום הזה ואז יתאפשרו יחסים יותר הדדיים וקצת יותר אישיים תכתבי לי אם את מעוניית את המייל שלך ואני אצור איתך קשר מתפללת עליך מכאן אדוה

איך עושים זאת?