יאוש של בוקר

סליחה שאני כותבת יותר לאחרונה.. היא איננה ואולי בגלל זה משהו בי מרגיש שמוט וחסר טעם. אני בסוג של דכאון בימים האחרונים וזה מאמץ לא קטן לצאת מהמיטה. עוד לא הספקתי להגיע לעבודה היום ומדגדג לי להבריז. כל מה שבא לי לעשות זה לשכב איפשהו, על הרצפה או במיטה, ולמות. (לא למות באמת, רק בהרגשה). אני מרגישה חסרת תועלת וחסרת מקום וחסרת טעם. מרגישה שאין בי טעם. שאני רק מעבירה את הזמן אבל רק כדי להשכיח ממני את מה שאין. מרגישה שגם הטיפול, למרות שמקדם בי דברים, הוא קצת כזה- מישהו להעביר איתו את הזמן. בן זוג לבנתיים. מתביישת בכלל לומר שזה מה שמעסיק אותי- העדר בן זוג.כאילו יש משהו בנאלי או טפשי או נקלה בהתעסקות ורחמים עצמיים סביב זה. אלה לא רחמים עצמיים, פשוט הרגשה שפספסתי את הרכבת ושזה לעולם לא יקרה ושבלי חיי משפחה משלי אולי אין טעם להמשיך בכלל. שטות, אני יודעת, הרי יש עולם שלם שם בחוץ... ובכל זאת, אני כל כך רוצה ילד וממש לא במקום או שלב שמשהו כזה יקרה. אני מקוה שאצליח להגיע לעבודה היום... ממש בא לי לפרוש למיטה. ביי בנתיים, לילך

לילך כל כך מבינה את התקופה המייאשת הזו. כשקראתי את ההודעה שלך הרגשתי מן בלאגן כזה במחשבות. הכל יחד- לימודים,קריירה,משפחה, ילד,זוגיות , "היא" איננה, ועוד.... ברור שעם תחושה כזו צריך "למות" קצת כדי להירגע ולעשות סדר. מניסיוני בתקופה זו עבודה שלא נעים בה, או חוסר עבודה בכלל מורידים את הבטחון והמצב רוח מאוד. אני החלטתי שלמרות האכזבות של התקופה האחרונה, אני מנסה לעשות סדר (לא שזה פשוט) מתחילה בדבר הכי חשוב וממשיכה משם.אני רחוקה עדיין מלמצוא את עצמי ונותנת לדברים עוד הזדמנות. לדעתי עלייך לבחור מה הכי חשוב לך, ולהתחיל לטפל בו.. אם זה משפחה, לנסות (עד כמה שאפשר, זה לא פשוט הרי) להשאיר את הרחמים העצמיים ולבדוק אופציות (אם תרצי להרחיב בנושא, את מוזמנת דרך המייל). אני אישית בחרתי לוותר בנושא זה. יש לי חברה טובה מבוגרת ממני שבחרה להביא ילד ללא בן זוג. היא מאושרת. אני מנסה להגיד שיש עוד אופציות, צריך לבחור את מה שמתאים ומה שהכי רוצים.תמיד מתפשרים בדרך... ביי דפנה

הי ל. האמת שרציתי לענות לך ב'בוקר טוב', אבל עד שהתפניתי לענות לך כבר נהיה ערב.. טוב שדפנה נקראה הנה כדי למלא את החלל בהיעדרי. היעדר בן זוג בחיים הוא בהחלט עניין כאוב - קשה לגייס לפעמים כוחות כשאין ממי להיטען, ואך טבעי הוא שבהיעדר טיפול זה חסר עוד יותר.. אני רק יכולה, בעיתוי מאוחר משהו זה, להיות איתך בתחושתך ולאפשר לך את הפורום הצנוע הזה על מנת להיתמך ולהתעודד גם ע"י אחרות. ענבל

הרבה תודה לשתיכן... הבוקר חיכיתי לאוטובוס (כן, בסוף הצלחתי לגרד את עצמי וללכת לעבודה), ובקצה-קצה-קצה הרחוב שאני גרה בו יש ים. הרגשתי כזאת חסרת תוחלת ותכלית, אטומה ואדישה, שדמיינתי את עצמי הולכת ברפיון ואדישות ישר ישר ישר עד הים, וממשיכה ללכת וללכת לתוכו, עד שהמים מכסים אותי. זו הייתה תמונה קצת משונה. לא רוצה למות, באמת שלא, אבל האדישות והאפטיות שבהליכה פנימה קצת היו לא נעימים. דמיינתי את עצמי מתעוררת פתאום במים העמוקים, כשכבר מאוחר. אני מקוה לא להגיע לזה- להליכה אפטית לתוך כלום והתעוררות כשמאוחר מדיי. אני יודעת שאין ברירה, שכדי להתקדם חייבים לדחוף יותר חזק קדימה, גם כשזה הדבר האחרון שיש כוח לעשות, אבל כל כך הרבה דברים קטנים מכאיבים לי. חיכיתי לאוטובוס, לידי עמד זוג חמוד והתחבק-התנשק קצת, ובאזניות ניגן השיר http://www.youtube.com/watch?v=d0gLnfSgdLA&feature=related :-) ואז סוף סוף חייכתי... לא יודעת למה זה הצחיק אותי.. בכל מקרה, שוב פטפטתי אבל רק רציתי לומר תודה שבאתן. באמת.. לילך