...ריק-מלא-ריק-מלא...

הי ענבל, שוב פם אני... (אפשר?) רציתי לשאול אותך משהו. אולי שני דברים.. נראה איך זה יתפתח :-) לא, בעצם רק אחד... טוב... (קדימה, לילך!) אני מרגישה שכבר המון שנים אני לא מוצאת את מקומי מבחינה תעסוקתית. כל דבר יכול להרגיש לי הדבר הכי נכון וחשוב בעולם, ואז קצת אחר כך- ממש לא בשבילי. (ואז קצת אחר כך- שום דבר לא בשבילי.. ואז אחר כך- אני משונה מאוד והולכת בדרך שלא מתאימה לי והכי טוב יהיה אם אעבוד בלי אנשים בכלל, כי אני לא מתאימה לכלום).. וככה זה ממשיך וממשיך.. אני נמצאת שנתיים אחרי סיום תואר שני אחד, לא כל כך מעניין לי בעבודה, ונמצאת בתהליכי קבלה לתואר שני (ושלישי) אחרים. אני מרגישה שיש לי סיכוי טוב להתקבל לכל מה שנרשמתי אליו. כמובן שאי אפשר לדעת ואהיה ברת מזל אם כך באמת יקרה, אבל באמת קשה לי עם התחושה ש"התגלגלתי" לתוך כל הראיונות האלה תוך שאני דוחה את ההחלטה על מה אני באמת רוצה. אני לא יודעת איך לדעת מה אני רוצה.. קשה לי מאוד עם זה שהולך לא רע בראיונות, שאני מרגישה שאני מצליחה לשכנע בלי שרואים שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה. תקופה ארוכה היה לי מאוד ברור מה אני רוצה לעשות, אפילו היה בי להט סביב העניין הזה (ולהט זה באמת נדיר במחוזותיי.. אפילו א' שלי התפעלה..(היא חמודה) :-).. הלכתי לראיון אחד סתם, כי כבר נרשמתי, לא ידעתי מה אני רוצה והיה טוב אני חושבת, ויצאתי בתחושה שזה בדיוק מה שאני רוצה. מאידך- הלכתי לריאיון אחר במקום שהכי רציתי והיה ראיון מצוין ויצאתי בתחושה שאני ממש לא רוצה לעבוד בזה. שזה ממש לא בשבילי ואני מפחדת להשקיע עוד המון שנים ובסוף לסבול בעבודה.. יותר מדיי פרטים.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל ה"אחורה-קדימה-אחורה" הזה שמטביע אותי כל הזמן.. איך אפשר שיהיה לי עניין או להט או משהו משלי כשכל רגע הכל מתהפך לי? איך אפשר לקבל החלטות או להיות מושקע רגשית בתחום משלך, כשבכל רגע נתון ה"כלום" הזה יכול להשתלט, לרוקן ברגע ממשמעות? זה קצת מאמלל אותי... משאיר אותי תלושה גם בעיני עצמי.. ובהקשר של לימודים זה בולט יותר כי זה אומר להתחייב 5-7 שנים ללמוד ולהתקדם למקום חדש, בתחושת תוהו פנימית ועניין-וחוסר עניין שמתחלפים מהר מדיי.. אני לא יודעת מה אני שואלת... מה לעשות? (ואיך תדעי..) ואולי בכל זאת תדעי?.. אולי את מכירה אנשים שמרגישים כמוני.. מה עוזר להם? למה זה כך? האם אנשים שמרגישים כך לומדים להרגיש גם אחרת בשלב מסוים? לבנות לעצמם בית במקום קבוע? וזה "רק" עם תחום לימודים (שגובה ממני זמן וכסף והשקעה), אבל אני זוכרת שכך גם הרגשתי עם בן זוג, שזה כבר באמת מייאש... :-( אוף :-( האם אלה דברים שיכולים באמת להשתנות? (באמת?) ל.

שאת מאוד חכמה ואינטלקטואלית כזאת? עם כזה כושר ביטוי לא הייתי מעבירה אותך תואר ראשון במכללה סוג ז'. יאללה תעופי מכאן את והמונולוגים הפנימיים שלך עם אחת שקוראים לה "דנה". ענבל, את פשוט מפלה בצורה מכוערת - שאני התכתבתי פה עם בנות, סילקת אותן מפה וצנזרת את השיחות שלנו, אבל פתאום באה הלילך הזאת ואת מאפשרת לה התבטאות חסרת רסן עם הודעות מאוד מאוד ארוכות שיום שלם עובר עד שמסיימים לקרוא אותן. אני חושבת שכולכם אותו דבר ואני שונאת אותך ואת המטפלת שלי ואת כולכם. אתם לא באמת עוזרים לאנשים והפניות לפורום הזה הן הראיה הטובה ביותר. אני שונאת את כל האנשים שחיים במדינה הזו, אנשים בורים שמתנהגים כאילו הם מדעני גרעין מחוננים. לילך סיימת תואר שני? ואאווו, אז את מה זה חכמה. ההשכלה שלי היא הרבה יותר גבוהה מתואר שני שכל אחד יוכל לרכוש אותו בסופרמרקט של המכללות סוג ז' שיש כיום. אז תקראי איזו טרגדיה ותלמדי משהו על חטא היוהרה, "ההיבריס" בלשונם של היוונים. ענבל, האפליה שלך כאן לעולם לא תשכח!!! ושאני כבר לא אהיה כאן, לא נראה לי שלמישהו זה יזיז, בטח שלא לך... כי אני כלום, סמרטוט, זבל שאפשר לזרוק ולא לזכור בכלל שזרקת. אותי צריך לרמוס, כי אני לא יודעת להתמודד עם הרוע של האנשים שיש כאן. גם כאן בפורום וזו הסיבה שאני לא מסכימה שאף אחד יגיב להודעותיי- אני שונאת את כל הלבנים המסריחים האלו מלכחי פינכה. ועד שפעם היו לי כאן תגובות אמפטיות ממישהי, את דאגת למחוק אותה מכאן, בעוד שלאחרים את מאפשרת אין ספור דיאלוגים סימביוטיים. התביישי לך!

שעכשיו תגיע לה "דנה" -ככה משום מקום... מעניין מאוד... אני לא אתן לאפליה הזו להמשיך. לילך הלבנה הזו לא תגזול כאן זמן מסך.

שלום ל. שאלות קשות ורחבות יריעה את שואלת.. מעטים האנשים שמגיל צעיר יודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים.. רוב האנשים מגלים את דרכם תוך כדי, דרך ניסוי וטעיה, כמוך. לפעמים פוגעים 'בול' בניסיון הראשון, לפעמים החיפוש אורך יותר זמן.. זה טוב שאת מחפשת משהו שיתאים לך, שתרגישי סיפוק ממנו לאורך זמן. מעבר לזה, אם יש איזושהי בעיה בתהליך - ריק שמשתלט, אובדן עניין מהיר וכד' (אולי חרדה?) צריך לבדוק זאת לעומק יותר בטיפול. אני בטוחה שאת עושה זאת.. בברכה, ענבל

הי ענבל, תודה על התגובה.. שבתי כדי לחדד.. בעניין הלימודים זה אכן מתסכל ומפחיד, כי כמה תארים שניים אעשה עד שארגיש בבית..? אבל זו רק דוגמא. בעצם מה שניסיתי לשאול זה אם מעברים מהירים כאלה בין ריק למלא, בין עניין לחוסר עניין, הם משהו שיכול "לעבור"? אם טיפול יכול לגרום לי להרגיש בבית יום אחד.. במקצוע שלי, עם בן זוג, לא משנה.. אבל לא להרגיש ש"זה (או הוא) ממש לא בשבילי", יום אחרי שהרגשתי שהוא כל עולמי. כל פעם שאני מוצאת משהו שמושך אותי קצת, רגל אחת שלי מגששת קדימה ובודקת מתי אגיע לתהום השעמום, שינגוס בכל דבר שאסתכל עליו. האם זה יכול להשתנות באמת? תודה, ל.