חיפה

שלום, ביום ו' בסיוון חג השבועות אימי ז"ל נפטרה. בלוויה היו אני אחותי 2 אחים שלי ואבא שלי חוץ לזה אנשים מהעבודה נכדים כלה בערך 40 איש. בלוויה אף אחד מאיתנו לא בכה (יש לציין שאני הצעירה מכולם 38 ) חברות אמרו לי שזה היה מוזר מאוד. יש לציין שאימי נפטרה בגיל 75 כאשר לפני כן חווינו 5.5 חודשים של ייסורים שבהם ראינו אותה מתייסרת בצורה בלתי בכל התקופה הזו היא היתה מחוברת למכונת הנשמה ולזונדה. אנחנו אוהבים את אמא שלנו והדבר כואב לנו בתוך ליבי אני מרגישה סלע ענק שלא מתמוגג אבל זה מוזר שלא בכינו ורציתי לדעת מה דעתך על העניין אשמח לקבל תשובה בהקדם

שלום דורית, לכל אחד דרך להרגיש ולבטא את כאבו. בכי זו דרך אחת, אבל היא לא הכרחית. ייתכן שגם אמא ז"ל לא היתה כזו שבוכה, ושבכי באופן כללי לא היה 'שפה' בבית. זה בסדר גמור בעיני, גם אם מוזר למתבונן מן החוץ. החיבור שלך לכאב וריכוך הסלע שבלב לאט-לאט הם החשובים. משתתפת בצערך, ענבל