לענבל שלום

שלום, לגבי השם- אני יותר חשבתי בכיוון של "שלומית בונה סוכה..." אמי נהגה לשיר לי אותו, ועד היום אני שרה אותו בכל הרדמה לילדים שאני עובדת איתם... לגבי החיים- יותר בכיוון של שלומית קבורה בחרא...סליחה על הביטוי אבל ככה אני מרגישה. אבל אני אהיה קונקרטית (לפחות אתאמץ), יש כמה דברים שברצוני לשתף ושתחווי את דעתך עליהם. הראשון קשור לטיפול (אני בטוחה שאת בשוק!) לפני שבועיים כתבתי למטפלת במייל שאני חושבת שאני צריכה פעמיים בשבוע, היא העלתה את זה בסוף הטיפול אך הנושא שונה ולא דיברנו על זה. השבוע שוב לא דיברנו על זה, כי אני לא העליתי, אבל אחר כך שלחתי לה מייל ששואל אם זה משהו אפשרי ואם היא חושבת שזה נכון (כזכור, זה בשירות הציבורי, ואני יודעת שהשעה הפנויה שיש לה לא מתאימה לי. ואגב שאלה- איך מקבלים שכר- פר שעה או פר מטופל?- היא לא מתמחה). היא ענתה לי במייל שנחשוב על זה ביחד כשנפגש. אני מרגישה שאין צורך שאתאר לך איך פירשתי את זה. התאפקתי יום שלם (שזה יפה) והערב שלחתי לה מייל שיש לי צורך באקטינג אאוט, שאולי אני צריכה הפסקה ושאולי אין לי כוח להתמודד עם דחיה ושאני לא אגיע לפגישה הבאה. עד כמה זה פתטי ולא אדפטיבי? או שזה נורמאלי ומובן? ואל תגידי לי להגיע לפגישה ולהגיד לה את זה, היינו שם אלפי פעמים, זה כמו תקליט שבור, זה לעוס ומאוס. נושא אחר- לאחרונה אני נותנת את דעתי על תופעה שקיימת אצלי הרבה שנים- אני לא יכולה להסתכל במראה יותר מכמה דקות. דבר ראשון אני שונאת את מה שאני רואה. ודבר שנח, אני מרגישה מנותקת מזה, שזה לא אני, וזה כל כך מטריד שאני לא מסוגלת להמשיך להסתכל. למה זה? זה בעייתי? מה עושים? תחושת הניתוק מהגוף עלתה בטיפול כשעבדנו על SE ובכיתי נורא כבר בשלב הראשוני כשהיא אמרה לי להתמקד בגוף... תודה מראש על מענה רגיש, אישי ומקצועי (אני אוהבת את השינוי שיותר מקבל, פחות דוחה, יותר מאפשר ופחות מתייג ומנדה, ואת המקצועיות שבכך) - אם המשפטים האחרונים לא נראים לך ברוח השינויים, עדיין לא הבנתי אותם לגמרי, אין לי בעיה שימחקו, באופן כללי אין לי בעיה של צנזורה חלקית. שלומית (עדיין נשמע קצת זקן- יש שלומיות צעירות?)

שלומית שלום על שני הנושאים - מפגש פעמיים בשבוע והחיבור ותחושת השייכות שלך לגוף - יש לדבר בטיפול, ולהבין ולעבד זאת שם. אני תוהה מקריאת הודעתך, מדוע את עצמך בוחרת להעלות את סוגיית הגברת תדירות הטיפול דווקא במייל ולא בפגישה עצמה. אני מניחה שזה קשור לחשש מדחיה, ולכך שמאחורי המסך יש תחושת שליטה גדולה יותר אם אכן תגיע דחיה כזו - אולי משום כך את רוצה גם לשמוע תשובה זו ממני.. צר לי, אבל עליי להחזיר את השאלות הללו לתחומי הטיפול שלך - שם מקומן. ענבל