שלום :-)

היי ענבל, כבר כמה ימים שאני משוטטת כאן, קוראת אותך, אפילו מזהה "פנים" מוכרות. מזה זמן מה שאני קוראת סמויה בפורומים, פעם השתתפתי יותר, לפני שהשתנו תנאי מזג האוויר פה בסביבה... בכל אופן, מהקריאה של תשובותייך כאן, אני בהחלט אוהבת את האקלים, אז אפשר להסיר לרגע את משקפי השמש הגדולות וליצור קשר עין. אז שנתחיל? אני בטיפול כבר 4 שנים אצל מטפלת מופלאה. היא לא המטפלת הראשונה שלי, אבל ברוב מובני הנפש העמוקים היא לגמרי המטפלת הראשונה שלי. אני בת 28, עם תואר ראשון טיפולי. אני גם עוסקת בתחום, אבל בעיקר מנחה קבוצות כך שהחוויה הטיפולית שלי די מרוכזת בצד המטופל ולא המטפל. בתחילת השנה התחלתי לימודי המשך, לתעודת מטפלת בתחום טיפולי ספציפי שמאוד מעניין אותי (מצטערת על העמימות, רוצה להישאר בלתי מזוהה עד כמה שניתן...). אחד הקורסים המרכזים בשנת הלימודים, עוסק בגישות ושיטות טיפול בילדים ונוער. אנחנו קוראים הרבה חומר תאורטי על התהליכים המתרחשים בטיפול, והמרצה שלנו היא פסיכולוגית קלינית מנוסה, שמביאה הרבה דוגמאות מהמטופלים שלה. מאז שהתחיל הקורס, הוא מעורר בי הרבה מאוד כעס. אני יכולה אפילו להודות שלפרקים זה גם זעם. פתאום אני מוצאת את עצמי מקשיבה לתיאורים של מטופלים שחווים דברים כמוני, ואת הניתוח של הסיטואציות בכיתה. זה גורם לי להרגיש כל כך קטנה ותלותית, שלא לדבר על זה שאני מרגישה שאני חלק באיזה פס ייצור של מטופלים שמרגישים אותו דבר ורוצים את אותם דברים ובטח כל הפגישה היא מקטלגת אותי לתוך המושגים - התנגדות, השלכה, העברה וכל השאר. בחודש האחרון הייתי כל כך מוצפת מהכל, שפשוט עשיתי כל מה שאני יכולה בשביל להיות בפגישות בלי באמת להיות בהן. בעיקר שתקתי, אבל גם דיברתי - על הכל חוץ מעל הדברים החשובים. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה על זה, ואפילו תכננתי לעשות את זה בפגישה האחרונה, רק שבאופן סמלי במיוחד היא קבעה לעוד מישהי על השעה שלי (למרבה הזוועה גם יש לנו את אותו השם) מה שכמובן הוביל לרצון חזק מאוד לזרוק אותה ואת הטיפול לעזאזל. לשמחתי הצלחתי להתגבר על ההרסנות ושבתי אליה בשעה אחרת באותו היום. רציונלית אני מבינה שזו בסך הכל הייתה אי הבנה, אבל זה מחזק את התחושה שלי של להיות חלק מ"פס ייצור" ואת העלבון על זה שהוחלפתי באחרת מאוד בקלות... בכל אופן, רציתי לראות אם תוכלי להאיר עבורי כמה כיווני מחשבה על הנושא. האם המעבר הזה ממטופל למטפל בהכרח מעורר כל כך הרבה תחושות קשות? איך שבים ומתמסרים לתהליך כשפתאום הוא מרגיש כמו נוסחא קבועה מראש? תודה ושבוע טוב, נועם

שלום נועם, נעים להכיר. את מתארת חוויה שגם היא ידועה ומוכרת, אבל את בוחרת להתבונן עליה ולתאר אותה דרך עיניים מסויימות (וכואבות) מאד.. זה אכן נורא קשה לשמוע מישהו שמתאר חוויה אישית ופרטית שלך בשפה מקצועית ומקטלגת. אבל.. לא הייתי רואה בזה "פס ייצור של מטופלים שמרגישים אותו דבר ורוצים את אותם דברים.." אלא אם כבר, "פס ייצור של בני אדם שמרגישים אותו דבר ורוצים את אותם דברים".. והרי כולנו כאלה! הלא גם המרצה שלך, בטיפול שלה, התנהגה אותו דבר, נפלה לאותם 'בורות', השליכה, הדחיקה, עשתה acting-out.. תחשבי כמה מדהים זה, שכמה שאנחנו כאנשי מקצוע נבין את התיאוריה, נכיר אותה, נוכל לנתח את עצמנו, עדיין זה יקרה לנו.. כי התהליך עצמו – הטיפול - חזק יותר מכל והוא חודר את כל מערכות הידע וההשכלה וחודר ישר ללב, מצליח לחלחל עמוק עמוק ולהשפיע.. בעיני זה מקסים. זה מרגש. זה מה שעושה את המקצוע הזה ואת התהליך הטיפולי לאהוב עליי כ"כ. חבל לקרוא לזה פס ייצור.. זה מפספס המון יופי. ענבל

שוב שלום, חשבתי הרבה על התשובה שלך במהלך היום. בדיוק היום גם קראתי את המאמר לשיעור הקרוב - "המטפל כאדם" (מה, באמת?) של רוזנהיים, וכאילו חברתם שניכם כדי להרגיע ולהסביר לי את זה... ואני מצטטת: "יתרונו הזמני והיחסי של המטפל הוא ביודעו להיות פתוח יותר לעולמו הרגשי ולהיות נינוח יותר עימו, וכך הוא יכול לסייע למטופל לצעוד באותו כיוון. אנשים דומים זה לזה במהותם של "חומרי הגלם" שמהם קורצו: רגשות, מחשבות, דמיונות - אך שונים זה מזה בתרכובת הייחודית של אותם אלמנטים, אצל כל אחד מהם. משל להבדל שבין מבנה למבנה: עקרונית הם בנויים מחומרים דומים, אולם הכמויות וצירופיהם יוצרים מיזוג ארכיטקטוני ייחודי". (נראה לי שאני מעתיקה לי את זה לפתק, ככה לשמור את הידיעה הזאת בהשג יד, לרגעים של פקפוק). חשבתי שאולי זה גם עובד הפוך - כל המטפלים באים עם (פחות או יותר) אותו בסיס ידע, ועדיין הקשר שלי עם כל אחד מהמטפלים שלי היה אחר לגמרי. ובלי קשר, אני גם ארשה לעמי להניח שאני קצת יותר מורכבת מההיתייחסות הקלינית ה"יבשה" של המושגים. אז קודם כל, תודה על התשובה המושקעת, שגרמה לי לחשוב. לחשוב זה טוב :-) ואליה אני כבר מגיעה מגובשת יותר, וזה טוב לי. ויש לי עוד שאלה, לא כל כך קשורה, אם אפשר... לאחרונה אני קצת יותר איטית בדיבור שלי אצלה. יותר מהורהרת. אני עושה הפסקות כדי לחשוב, פחות מאמצת כל פרשנות שלה אלא יותר מחפשת את התשובות בעצמי. היא לא מהמטפלים השתקנים... רחוק מכך. זו אחד הדברים שאני הכי אוהבת בה - העובדה שהיא ממש מנהלת איתי שיחה בפגישה, מה גם שיש לה חוש הומור נהדר ואנחנו צוחקות לא מעט ביחד. אבל לאחרונה זה קצת מפריע לי, העובדה שהיא עונה לי לעיתים עוד לפני שסיימתי (כשאני בפאוזת מחשבות) או כשהיא מעירה הערה בהומור כשאני רצינית לגמרי. אני לא יודעת אם להגיד או לא. כלומר, ברור לי שאני צריכה להגיד לה, אבל אני מרגישה לא בנוח לעשות את זה. איך אני אמורה להגיד לה לעשות משהו אחר מהטבעי שלה? וכמובן שיש גם את הפחד לאבד את הרגעים של הצחוק המשותף והקלילות... זה מקובל? להגיד למטפל להיות אחרת בשבילי? רוב תודות על הקריאה ועל המענה, נועם