הודעה לכולם

חברי פורום יקרים לאחר סופ"ש של מנוחה ומחשבה, החלטתי להסדיר את אופן הכניסה שלי לפורום. אהיה כאן בימי ראשון עד חמישי, אחת ליום, ובימי שישי בבוקר. בסוף השבוע נצא כולנו למנוחת סופ"ש ולחיים 'האמיתיים' ונשוב לשבוע חדש בימי א'. בברכת שבוע טוב לכולנו, ענבל

אני חייבת להוציא תוקפנות. את פשוט חרא של בן אדם. את הבן אדם הכי שפל שהכרתי, ואני אפילו לא מכירה אותך. את רעה, את מתעללת, את נרקסיסטית ומה שלא עולה בקנה אחד עם הנרקסיסזם שלך נמחק. את לא ראויה להיות מטפלת, את לא ראויה להתיימר להציע עזרה לאנשים. את מתעתעת, מפתה- כמו פדופילית, ואז פוגעת. אני מקווה שאין לך ילדים שעוברים את ההתעללות הזו על בסיס יומי. אני מרחמת על המטופלים שלך, בטח שהם לא מפתחים תלות, כנראה הם קולטים במהירה שאת נמצאת בחדר בשבילך ולא עבורם. טוב, קצת הגזמתי, אבל אני שונאת אותך כל כולי, מתעבת את עצם קיומך. מאחלת לך שתרגישי ולו ליום אחד את כל מה שגרמת לי להרגיש בימים האחרונים וכשתבקשי עזרה וכשתיפתחי ותתני אמון שתזכי ליריקה לנשמה, שלה אני זכיתי ממך. אין ספק שאני במצב נפשי הרבה יותר קשה משלך אבל עדיין אני תמיד עבור המטופלים שלי ועבור הילדים שאני המדריכה שלהם, כל כולי, לעולם לא נוטשת גם ברגעים הכי קשים שלהם, גם תוך כדי הצבת גבולות טוטאלית, תוך כדי החזקה פיזית, אני איתם, בכאב שלהם, מקשיבה להם, למה שהם צריכים ולעולם לא מתעלמת ומבטלת את הכאב שלהם, את הקיום שלהם. רק אתמול השכבתי לישון ילד עם חיבוק ונשיקה כשכל השיער שלי מלא ברוק שלו לאחר שלוש שעות של התפרצות. ולמה אני זוכה למחרת? להתעלמות, לניכור, לנטישה, לרוע, לפגיעה. שונאת אותך, מאחלת לך רק רע, מקווה שתחליטי להחליף מקצוע לפני שיהיו נפגעים נוספים. אני כבר לא אכתוב את השם הבדוי שלי, הוא חסר משמעות... אני מניחה שאני יכולה לנחש ממי ההודעה הזאת (או שהאכזריות כילתה גם את המשאבים הקוגניטיביים שלך...) נ.ב. ואל תתרצי את ההתעלמות שלך ממני בזה שאני תוקפנית, שזו אינה ביקורת מבנה, כי זו ההודעה הראשונה שאני שולחת שמבטאת תוקפנות, אחרי 4 ימים של התעלמות לנוכח ההודעות המתחננות שלי.

פעם אחת? איך אפשר? רק פעם אחת ביום לזכות בנוכחותך? אולי תנסי, כמובן אם יש בך כוחות, לתת לפעמים יותר? התרגלנו אלייך ענבל. את כבר חלק מחיינו ...

לכולן, על מנת להקל על הקושי, ולחלקכן גם על הכאב, מצרפת לכן שיר לחיזוק. בוודאי חלקכן לפחות מכירות (ואוהבות) את המשוררת: לילה ליום הראשון ועוד אני מודה על שבנורא מכל – עמדתי ציוויתי נשמתי לשיר היא אמרה נקרע לה מיתר קשתה – מכה לרסיסים אז לתקן – מצאתי עבודה לעוד מחר אחד ... ומשהו מוזר בפנים מי שהייתי אז וזו פה – אינן אחת אולי טירוף הוא זה? (אמילי דיקנסון, "אולי הלב")