אני מאשים ואולי פרידה

כל השבת דמיינתי את מותי- בחניקה, טביעה בים, דקירות סכין. הייאוש והעצב ניצחו אותי וכן, גם למקום הזה יש השפעה מכרעת על כך. ענבל, אולי יהיו דברים שאכתוב ואצטער עליהם אחר כך, אולי... אבל כרגע אני מרגישה שאי אפשר יותר. מסתבר ששוב הדעות שלי על הכוח, על האוחזים בו, ועל יכולת הסימוא של הכוח, אכן מתממשות כל הזמן. מדהים אותי כל פעם מחדש, חוסר המודעות או חוסר הרצון שלכם להיות מודעים לכך שאתם מתעסקים עם נפשות של בני אדם וכאן בהקשר של הפורום הזה, מדובר בנפשות רגישות, פגיעות, מסובכות ואם נשתמש בכותרת ספרו של גוגול, גם "נפשות מתות", או כמעט מתות... הכוח מגלה את עצמו בערפול וחוסר ההתפענחות או יותר נכון, ההתמכרות הזו לכוח, באה לידי ביטוי בערפול, בחוסר המובן, במסרים הכפולים, בעמימות ואצל זה שאין בידו הידע, קיימת החולשה, הכניעה העיוורת לכוח, הכניעה "לזה שיודע" או "אמור לדעת" (אם נשתמש בלאקאן-celui à qui je suppose le savoir ). והנה הכוח מגלה את עצמו גם כאן- והגילום שלו גם פה זהה- אותו עירפול מפחיד, עמימות משתקת- פרסום הודעות מוזרות, לאחר מכן גניזתן, דיבורים מפחידים על טרולים ושאר מרעין בישין, שוב פרסום הודעות וגניזתן, שינוי גרסאות מהיר מאוד, שינוי גישה אחת ליומיים, שינוי התנהגות כלפי חבר/ה אחת לכמה ימים, הצהרות מוזרות כל יומיים, חזרה מהצהרות מסוימות. ואני שואלת- איזו דוגמא את נותנת לי? האם את נותנת לי סיכוי לתת בך אמון? מדהימה אותי הנפילה שלי כל פעם מחדש למקום הזה, לשביב של תקווה, לחשיבה שעכשיו זה לא יקרה, לא יבגדו בי שוב, לא ינטשו, לא יכאיבו, הנה אני יכולה לתת בכם אמון (וכן אני מודעת להכללה, כי אני מדברת כאן על "ציבור המטפלים" ועל נוסחא שחוזרת על עצמה, גם כאן). מה אני אמורה לעשות עם כל זה? עם כל התופעות הבלתי מתפענחות האלו? מי שבחוץ לא יודע מה קורה מאחורי הקלעים, למה את מגיבה, ומה בעצם קרה. מי שבחוץ חייב להיכנע לכוח, לקבל את המכות האלו שאת מנחיתה אחת ליומיים כאילו הן גזירת גורל. וזה שכאן נמצא בחוץ, בטיפול הוא זה שנמצא בחדר, מצידו השני של השולחן וגם כלפיו מופעל הכוח באמצעות העמימות הבלתי פוסקת, שינוי מצבים בהתאם לנוחות של מי שיש בידו הכוח, מסרים כפולים וכיוצא באלו. אז מכאן אני יוצאת עם הצעה- או שתפרשי (כן, גם אני לא מאמינה למה שאני כותבת) בגלל שהמקום הזה צר מלהכיל את המורכבות שאת מביאה איתך ומזמינה בנוכחותך, או שאני אפרוש כי הכאב הזה הוא בלתי נסבל עבורי. משום מה, נראה לי שאת האופציה השנייה הרבה ואפילו כולן מאוד תאהבנה, במיוחד זו ש"דאגה" לך בצורה מכמירת לב ואת הודעתה גנזת, שוב בלי שום הסבר. אנא פרסמי הודעה זו וחסכי ממני את התוקפנות שתצא כלפי - הנה בנות, שום דבר לא נסתר מכן- אני מבקשת שענבל תגנוז את ההודעות המתקיפות כלפי. הלוואי ואוכל להשתכנע שהכל בסדר, שהטוב מביא עימו בהכרח טוב ואם נשתמש במילות המשורר: "חפשו אתם סוף טוב ומבורך - מוכרח להיות, מוכרח, מוכרח, מוכרח!"

יפעת שלום, הצטערתי מאד להגיע לכאן היום ולקרוא את כל ההודעות הכואבות שלך, לראות את הטלטלה הרגשית שעברה עלייך בסוף השבוע שבו לא הייתי כאן. לאחר כחודש בערך של נוכחות מאד אינטנסיבית כאן הייתי זקוקה למנוחה, ואין לכך קשר להודעה כזו או אחרת שנשלחה אליי, אלא לתחושתי האישית בלבד. גם אני נחשפתי לכוחו הממכר והשואב של המדיום הזה, והרגשתי צורך בהפוגה לצרכי ויסות. את מה שקורה מאחורי הקלעים סיפרתי בהודעתי ל-ל. ובאמת שאין מה להוסיף מעבר לכך. גם אני, כמוך, לא מבינה לאן הודעה זו שלי נעלמה ועימה התגובות אליה, בוודאי שלא מחקתי אותה במכוון, ואני בודקת האם יש אפשרות להחזירה. את צודקת שאני משנה את התנהלותי מעת לעת, אבל אני עדיין יחסית חדשה פה ועדיין לומדת. אני חושבת שאת יודעת על בשרך שאת הודעותייך, יפעת, כמעט תמיד פרסמתי, למעט הבוטות ביותר שבהן. העליתי גם הודעות ביקורתיות ותמיד התייחסתי אלייך בכבוד ובחיבה – והלא זה בדיוק מה שעורר דאגה או קנאה אצל חלק מהנוכחות. לסיום אומר רק בהמשך למה שכתבתי לך למטה – הגישה שעימה באים לטיפול, לפורום, או לאנשים בכלל – היא הרבה פעמים זו שיוצרת את החוויה. כמו באותו משפט מוכר "כשמחפשים אבק – מוצאים", הרי גם כשמחפשים להראות שהמטפל אינו אמין או כוחני, זה מה שמוצאים. מי שיבוא 'לאכול פסיכולוגים' יגלה שהם אכן נאכלים, אחד אחד. באותה מידה – מי שיחפש טוב לב, ימצא גם אותו, בטיפול, בפורום ובחיים בכלל. בהקשר הזה אני מסכימה איתך בכל לב – הטוב בהכרח מניב טוב. ענבל

אני אוהבת אותך ויש לי מה לומר, אך אני רוצה לחשוב על הכל. תודה על תגובתך. רק בזכותך ובזכות מה שנתת לי כאן, התחלתי להאמין שהטוב בהכרח מניב טוב (אני לעולם לא אפחית בערך הנתינה הזו -היכולת שלימדת אותי את, היכולת להאמין בטוב, שאני יכולה להיות מובנת, שאפשר לראות את הטוב שבי). תודה בינתיים...

אני לא אוהבת את השינויים בגישתך ואת התנודות הקיצוניות האלו. כי זה מזכיר לי אותי. ואני מחפשת אנטיתזה. תחזרי לסורך ענבל! אני נשארת כאן איתך.

אשמח אם אחרי החשיבה תוכלי לשתף במה שיש לך לומר. חשוב לי לשמוע. ענבל

מתנצלת שאני מתערבת לרגע, יפעת. יודעת שהביקורת כלפיי הייתה מינימלית, וכנראה שאבה את כוחה מהטלטלה הגדולה שמייצרים שינויים כאלה במינון השיחה פה. אני מרגישה קצת קטנונית לדבר, אבל בכל זאת אנסה. רציתי רק לומר שלא "דאגתי" לענבל. אפילו לא דאגתי לה סתם, בלי מרכאות. דאגתי דווקא לך. אני חושבת שאנחנו שונות, אני ואת, ובכל זאת השימוש הסוער שלך בפורום דומה מאוד לשימוש שאני עשיתי בו בעבר; כשלכתוב פעמיים ביום היה התאפקות מבחינתי, ורענון הדף אחת ל-5 דקות היה המינון הכי נמוך שיכולתי לעמוד בו. אני גם הייתי בתקופות בהן ההודעות היו מועלות לפורום ללא סינון, וכל דקה ביום הייתה אפשרות שפספסתי משהו- חשבי מה זה עושה ללילות, כששיחות יכולות להתקיים גם ב-5 לפנות בוקר... דאגתי לך, כי לצד זה שקיבלתי המון! (באמת המון) מההשתתפות שלי בפורום, גם נפגעתי לא מעט מאי העקביות ביחס ובחוקי המקום (או מה שדימיתי שהוא אי עקביות- בפועל רוב הסיכויים שהייתה עקביות לא רעה). דאגתי לך גם כי כל זה לא עשה טוב לטיפול שלי או ליכולת שלי להיעזר בו באמת- גם אם גם הוא נתן לי לא מעט. ולא הצעתי פתרון, כי אני לא יודעת אם יש כזה, רק רציתי לבקש מענבל שתיזהר לא לקחת אחריות שלא תוכל לעמוד בה.. שתזהר עליך ועל יעל, על עצמה נדמה לי שהיא יודעת לשמור לא רע. אולי גם זה מכמיר לב, אולי צדקני... אין לי מושג. אני מקוה שלכל הפחות תורידי ממני את המרכאות המבלבלות.. שמרי על עצמך, לילך

שלום ל. נחמד לראות שהוצאת את שמך מהסוגריים, גם אם רק בתחתית הדף.. שמרי גם את על עצמך, בבקשה. כמו בכל התמכרות - את עדיין, ואולי לכל החיים, בקבוצת סיכון. ענבל