בלתי נמנע....

לד"ר רובינשטיין, שלום. לפני כחודשיים חברי (לשעבר...) נפרד ממני, באמתלה ש"אנחנו לא מתאימים". אני סבורה שחששו ממחוייבות הוא שהכריע. חשבתי שהחלטתי להישאר בקשר תסייע לי להתגבר על הפרידה, ולאהבה לדעוך... אולם זה לא קורה! אמנם כשאנו נפגשים, אני מרגישה את אותה תחושה (נפלאה) שהייתה לי בתקופה שהיינו חברים, בעיקר בגלל שהפגישות מאופיינות בתשומת לבו המלאה המוענקת לי, אך כבר למחרת הפגישה, הוא מתנהג כאילו אין ולא היה בינינו אפילו שמץ של קרבה. וזה פוגע, וגם מפריע לי נורא. אני מנסה להעלות את הנושא מדי פעם, אבל הוא מכחיש וטוען שהכל כרגיל- הרי למה אני יכולה לצפות? אנו כבר לא חברים. עד ששוב חולפים להם שבועיים תמימים, והוא דוחק בי להיפגש ואני נשבית בקסמו... איך אפשר לומר לא? כמובן שלנושא מקום נכבד בחיי-על חשבון האוניברסיטה, החברה, ותחומי העניין... אני יכולה לומר שהשתניתי מאוד (ולאו דווקא לטובה) בחודשיים האחרונים... הרבה רגעי משבר, עצבות שמשתלטת לעיתים תכופות וכמובן, המחשבה הבלתי נמנעת עליו! אשמח אם תוכל לחוות דעתך המקצועית באופן וירטואלי זה, כי סך הכל אני חושבת שאני זקוקה למעט הכוונה ועצה... תודה.

שלום ישרה, מפנייתך עולה נטייה ברורה להביא על עצמך סבל. חברך-לשעבר יזם את ניתוק הקשר. אין כל סיבה שבעולם לערער על החלטה זו, אם את רוצה לשמור על הערכתך העצמית ואפילו על דימוי סביר בעיניו. התעקשות זו על הבלתי מושג נידונה בשני כתבות שלי, האחת "יחסים מסוכנים" שמה נמצאת כעת בשער של האתר והאחרת, "האביר על הסוס הלבן" נמצאת בארכיון של המגזין. מעל לכל נראה לי שאת צריכה לפנות לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) אצל איש מקצוע כדי ללבן סוגיות הנוגעות לדימוייך העצמי ולקבלתך את עצמך, ואשר נקודתית יעזור לך להיפרד פרידה מוחלטת מחברך. הקשר הוא הרסני עבורך לא משום שהבחור רע, אלא משום שמסיבות אלו ואחרות הוא אינו מעוניין בך ואת מאוהבת בו. זה לא אומר שבחורים אחרים לא יהיו מעוניינים בך במידה ותטפלי בעצמך ותציעי את עצמך לבני זוגך מעמדה שיוויונית יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין