לענבל

אתמול חזרתי להיפגש עם המטפלת שלי פעמיים בשבוע . חשבתי על הנושא לא מעט, גם לבד וגם איתה ביחד והרגשתי שזה הדבר הנכון ואפילו הכרחי לעשות. בפגישה עצמה הרגשתי ממש בסדר אבל ברגע שיצאתי משם התחלתי לפחד שאולי אני חוזרת שוב על אותה טעות. במהלך השיחה המטפלת ציינה שאצלי ההעברה מופיעה בעוצמה שלילית מאוד חזקה (ענייני אבא) ובעצם היא מצפה שהפעם אני אצליח להחזיק לפחות לכמה חודשים ושביחד נצליח להתגבר, ובעצם זה עיקר הטיפול ועיקר התקווה לשינוי.היא גם הבטיחה מהצד שלה לא לנטוש ולהשאיר אותי לבד תקועה באמצע התהליך. מצד אחד אני מרגישה שהיא צודקת, אבל מצד שני בפעם הקודמת שהיה לי קשה לא ברחתי , ואפילו נפגשנו לתקופה מסויימת שלוש פעמים בשבוע (במקביל אמא שלי הייתה במצב קשה בבית חולים). ולמרות ששיתפתי אותה בכל התחושות הקשות שיש לי ממנה היא יחסה הכול להעברה (בפועל מה שבילבל אותי היתה דווקא הקירבה הגדולה שהרגשתי אליה במקביל לרגשות השליליים ). האם את חושבת שמשבר חיצוני(ועוד עם אמא) הוא משהו שמפריע לטיפול ?(המטפלת שלי חושבת שזו הזדמנות להגיע למקומות יותר עמוקים) האם שלמטופל קשה מידי בטיפול צריך בכל מחיר לשמור על המסגרת האינטנסיבית יותר ולא לחזור לפעם בשבוע ? (המטפלת שלי לא בעד כדורים) איך אפשר להפריד ביו ההעברה השלילית לבין דברים שקורים בקשר ביננו ? הרי יש טעויות שנעשות ויש כשלים אמפטיים (והמטפלת מסכימה שנעשו כאלה) והאם כימיה בין מטפל למטופל יכולה לפעמים לבוא לידי ביטוי גם ברגשות שליליים ? כלומר האם זה שיש רגשות עוצמתיים (ולא רק חיובים) זה בכל זאת מראה על קשר טיפולי טוב ? תודה דנה

דנה שלום, ראשית, מאיך שאת מצטטת את דעת המטפלת שלך, בסוגריים ומחוצה להם, אני למדה שני דברים חשובים: האחד, שאת מקשיבה לדבריה ומבינה את כוונתה. השני, שהיא משתפת אותך ברגשותיה, במחשבותיה, ברציונל הטיפולי שלה. שני אלה גם יחד מעידים בעיני על כך שהקשר הטיפולי ביניכן הוא טוב, שיש בו דיאלוג. לשאלותייך: * משבר מעצם טבעו הוא גם מפריע וגם הזדמנות. * התדירות הטיפולית צריכה להיות משהו שהמטופל מסוגל להכיל ולהיות בו. אם זה מכביד מדי, אין טעם באינטנסיביות גבוהה גם אם מבחינה טיפולית זה נראה למטפלת יותר נכון. * קשה להפריד בין מה שקורה בקשר "באמת" לבין העברה (ואכן יש שטוענים שגם אם זה "באמת" זה עדיין נקרא 'העברה'). זה נורא מסובך. * רגשות חיוביים לצד שליליים מצביעים על קשר. לא על סמך זה הייתי מבססת את טיבו. על מה כן? על העבודה המשותפת, על התהליך, על אותו דיאלוג שעליו דיברתי בהתחלה. נשמע שיש תהליך, שאתן עובדות ביחד ובשיתוף פעולה וזה המון בעיני. נשמע שהיא חושבת על מה שהיא עושה, מכוונת את הטיפול ומסבירה לך אותו. נשמע שאת גם הולכת איתה, ונותנת לזה הזדמנות. אולי רק קצת מפחדת עכשיו, במיוחד לקראת הגברת האינטנסיביות.. זה טבעי. תני לעצמך זמן לראות איך זה מרגיש בהמשך, ענבל