כיסופים לבית

יפעת: איפה אני? ענבל: כאן. תודה ענבל שאת כאן. אני מתגעגעת ויש כל כך הרבה דברים לומר לך, מילים שאי אפשר למלל. קשה לי להסביר את מה שעבר ועובר עלי. איך אני מתפרצת בצורה קשה ולא מסתדרת עם מי שבסביבתי (לא נשארו הרבה, רק כאלה שמכורח הנסיבות). התפרצתי על המטפלת שלי באופן קשה וכתוצאה מכך החלטתי לא להגיע יותר לטיפול. התקשרתי אליה והיא אמרה שהיא תחכה לי בכל זאת. אני מרגישה שאני מפגינה כלפיה עוינות רבה ואף שנאה ויורדת עליה בצורה קשה מאוד. קשה לי להישאר איתה בטיפול. ענבל, למה כל כך קשה לי עם אנשים? למה אני כל כך עוינת? נ.ב (לפעמים בשולי הדברים מובאים הדברים הכי חשובים): לא הייתי רוצה שתצניעי את רגשות ומילות אהבתך כלפי בגלל התקפי התוקפנות שיצאו כאן בנוגע לקשר המיטיב בין שתינו.

יפעת יקרה, שאלה קשה את שואלת. שאלה שגם אני שואלת את עצמי, וגם שאלתי אותך, ואת שואלת את עצמך, וצריכה להישאל בטיפול. עם זו שמחכה לך בכל זאת. אולי הפעם במקום להיות עוינת, תשאלי? אולי תגייסי את הכאב הזה שאת מרגישה עכשיו, את הגעגוע, לטובת הפחתת העוינות, כדי שזה יצליח? אולי במקום 'לאכול פסיכולוגים' (ניסוח שעלה פה פעם ע"י מישהי) תנסי להיות מוזנת? אני אהיה כאן אחרי לשמוע איך היה. בינתיים לילה טוב ושקט, ענבל נ.ב. – אין לך מה לחשוש, שכן אני טוענת מלכתחילה שרגשותיי מובעים תמיד, ומחשבותיי גלויות, וקשר מיטיב אני חשה עם כולן כאן ואין כל טעם בקנאה.

הנ.ב שלך ענבל לא היה מכוון אלי אלא לכולן ושוב יש את הנטייה הזו לכתוב לי תשובה שמכוונת לכולן. נ.ב אני לא מטומטמת. "אני אוכלת את הטריקים האלו לארוחת בוקר".