הי

הי ענבל, רציתי לשאול אותך מה את עושה כשאת מטפלת במישהי שדומה לך קצת? אני לא מטפלת, אבל עוסקת במשהו דומה, וכשאני נדרשת לעבוד עם מישהו שאני מרגישה שדומה לי קצת, גם אם זה במידה מוקצנת ביחס אליי, זה קשה לי מאוד. לפעמים אני מרגישה שאני מבינה אותו טוב מדיי, כשעוד מוקדם להרגיש כך, ולפעמים אני שוקעת לעצמי ונעשית עצובה יותר. או שוקעת אליו. לפעמים אני מרגישה שהמילים הנכונות ממני יוכלו לעזור לו באופן מיוחד. סוג של פנטזיה להציל (ממה?) מה עוזר לך בעבודה עם דומים/דומות? האם גם לך זה קשה לפעמים? (או אם תרצי ניסוח פחות אישי; האם זה בסדר שקשה לי עם זה?) ל. נ.ב. קטן: אני לא בטוחה שהתכוונו לאותה הודעה שם למטה... קצת לא נעים..

הי ל. אענה לך בכנות - כשאני מטפלת במישהי שדומה לי, הדבר הראשון שאני עושה זה נזהרת. נזהרת לא להשליך עליה מעולמי. נזהרת לא לבלבל את מה שהיא אומרת עם מה שאני חושבת. נזהרת לא לחשוב שאני מבינה אותה בלי מילים, ואפילו שואלת יותר, כדי להבין היטב את רגשותיה, להבדילם משלי. נזהרת לא לדבר בשבילה מהמילים שלי, מהמקום שלי, אלא משלה. ובאשר אלייך - ברור שזה בסדר שזה קשה לך. דמיון יכול לבלבל, לטשטש את ההבדלים ואת התפקידים ולעשות הרבה בלגאן. דווקא בשביל זה חשוב בעיני לחדד את ההבדל והנפרדות. מניסיון - תמיד יש הבדלים. הזולת הוא אף פעם לא בדיוק כמונו. ענבל