שלום...

אז אם אני חוזרת, זה חייב להיות בצורה לא מווסתת, אז זו ההודעה השלישית להערב...אז מישהי אחרת התוודתה בפיצולים (בנוסף לענבל...) אז אני מניחה שנוקיתי מאשמה, אני חייבת לציין שזו הקלה... מלבד ההקלה, אני מאוד חרדה לקראת הטיפול השבוע, היינו בהפסקה של שבוע ואז עוד הפסקה (בגלל פורים) ואני מתחילה להרגיש שאני מתרחקת קצת מהמקומות הפגועים והחשופים האלו, ומצליחה להיות יותר מוגנת. עדיין הפצע חשוף ואני פורצת בבכי בכל רגע פנוי, אבל הכאב פחות תהומי...אני פוחדת לחזור, פוחדת לראות אותה שוב, שהרי היא מסמלת עבורי את הפנטזיה הכי עמוקה והכי כואבת שלי, ויותר מזה היא מסמלת את זה שהפנטזיה לא תמומש... אני מפחדת לראות אותה, מפחדת להיות בחדר שוב. באחת הפגישות האחרונות סיימנו קצת באיחור ואיך שיצאתי ראיתי מטופלת אחרת נכנסת לחדר. הרגשתי שאני נשמטת לחלוטין, שהכל חסר משמעות, שהקשר שקרי, שאין כלום... דיברנו על זה בקצרה... אבל לא אמרתי לה שהיה לי קשה לראות שיש לה עוד מטופלת צעירה שנראית נורמאלית, שלא כמו רוב הפונים לבריאות הנפש הציבורית, זה צובט אותי בצורה בלתי נסבלת, לא מסוגלת לחשוב על זה, לחשוב עליה במנותק מזה, מרגישה נבגדת... כל התחושות האלו באות בסתירה מוחלטת לרציונאל שלי, שיודע מה המשמעות של מטופלים שונים מהזווית השנייה וגם כשעבדתי עם קבוצה של ילדים, וראיתי את הקנאה.. אני לא רגילה להיות במקום המקנא. אני מרגישה נורא עם עצמי, מרגישה שאלו רגשות לא מוסריים, לא מקובלים, פרימיטיביים.. מה לעשות? זה מביך אותי לדבר על זה שוב בכזו פתיחות אבל מצד שני אני כל פעם נזכרת בזה וכועסת עליה, אני רוצה שהיא תעיף את המטופלת הזאת (אני מוכנה לסדר שהיא תעלם אם צריך), אני כועסת עליה שיש לה עוד מטופלת כמוני, שחולקת איתי את המקום בלב שלה. לא יכולה לסבול את זה!!! מה לעשות?? איך נפטרים מקנאה? כנראה אני צריכה לחזור ולקרוא את קליין, אבל זכור לי שהיא מתארת רק את הבעיות ולא מציעה פתרונות...השד רודף אחרי...הצילו... יעל

הי יעל, התלבטתי איך להגיב להודעתך, שכן כל מה שאוכל לומר - את יודעת טוב ממני. את הרי יודעת בעצמך ומנסיונך שאפשר להכניס ללב יותר מאדם אחד, ושלכל אחד יש המקום המיוחד שלו, ושאין כאן באמת תחרות. ובכל זאת הקנאה גואה בך עד כדי כך שאת מדברת על קליין.. זו כנראה ממש קנאה חזקה. גם העצה שלי תהיה שבלונית וצפויה - לדבר על זה עם המטפלת. ברור. אלא מה. צר לי שאין לי מה לחדש או לתרום הפעם. אבל אולי בכל זאת מוטב לומר את הדברים, צפויים ככל שהם, מאשר לא לומר דבר. ענבל

אבל אני פוחדת שאם אני אעלה את זה, אני אתחיל לבכות, ואראה מטופשת, וגם היא תהיה נבוכה, ומה היא כבר יכולה להגיד לי שירגיע אותי? כל דבר שהיא תגיד לא יספק אותי (כי אני מנהלת את הדיאלוג עם עצמי ולא איתה- הפנמה של ה"נקודה למחשבה") ואז אני עוד יותר אכעס ויהיה פגועה. ואז גם נחזור (לא שאי פעם יצאנו) למלכוד הזה של לדבר שוב ושוב על הקשר וכמה שקשה לי עם זה...בלה..בלה..בלה.. אז מה חדש??? עד עכשיו אמרתי כל דבר שהרגשתי בטיפול הזה ואני חושבת שלא תמיד זה היה לטובה, אולי הפעם אני אנסה לשתוק ולא לשתף? כבר אמרתי לה בעבר שהרגשתי רע עם זה שראיתי אותה נכנסת איך שאני יוצאת, היא שתקה...מה היא יכולה להגיד? אבל גם אם אני אשתוק אני עדיין כועסת, ואני לא יודעת להסתיר רגשות...אולי אני אשלח לה מייל על זה? מה את חושבת? אולי אני אדרוש ממנה להפסיק לטפל בבחורה הזו! זה מה שאני באמת רוצה! היא תסכים? (למי שעוד לא הבין את ההומור שלי, זה בצחוק...חצי בצחוק...) יעל