פרדוקס

אני לא אוהבת את המטפלת שלי. האם ייתכן כזה דבר? לא אמורים להיות יחסי אהבה בטיפול? אני כל הזמן תוקפת ומקללת אותה כי היא אנמית שלא יכולה להביע שום רגש. השאלה היא, אם אני מגלה כזה אנטגוניזם כלפי טיפול ומטפלים, מדוע בעצם אני הולכת לטיפול? מישהו יכול לענות על השאלה? ענבל?

הי יפעת ראשית, לא אמורים להיות יחסי אהבה בטיפול. היחסים בטיפול בד"כ משקפים את יחסי האובייקט של האדם בחוץ. אדם, למשל, שלא סובלים אותו בשום מקום, או כי הוא מעצבן או כי הוא דוחה או כי הוא סתם לא טיפוס נחמד - אין שום סיבה שהמטפל יחבב אותו. בטח לא בהתחלה. המטפל אינו מורם מעם וגם הוא מגיב כאחד האדם, ויש גם חשיבות טיפולית שטרנספרנס כזה יתפתח. השאלה לאן ואיך זה מתפתח משם. תפקיד המטפל, בעיני, הוא להצליח להיות אמפתי לאותו אדם, לנסות ולהבין באמת אותו ואת התנהגותו ולהיכנס לראש שלו (את שמה לב ודאי שעד עכשיו לא אמרתי שום דבר על אהבה וגם לא על חיבה, כן?). בד"כ, כשאנשים מרגישים שהם מובנים ושמקבלים אותם, הם גם נהיים נחמדים יותר. אז יש סיכוי שתתפתח אהבה. עניתי תיאורטית. אני לא יודעת מה הסיפור שלך ושל המטפלת. אני יכולה לשער שאם את תוקפת ומקללת אותה, זה בטח לא מקל עליה לאהוב אותך, ואולי היא אפילו שומרת עלייך כשאינה מבטאת את רגשותיה. אבל אני לא רוצה לדבר במקומה. לא עניתי על הפרדוקס שלך, מדוע את ממשיכה ללכת. אני גם חושבת שהשאלה היותר חשובה היא דווקא למה את נאבקת כ"כ. בה, בטיפול, באפשרות שהיא תאהב. ענבל

תשובה יפה ענבל, בדיוק כפי שהינך- אדם יפה בכל המובנים. אני רוצה לחשוב על הדברים. אני חושבת שיש משהו בהיאבקות שלי בה. החיים הם זירת אגרוף, כך גם היחסים עם האחר אינם אלא (לפעמים) זירת אגרוף. אבל אני עדיין לא שוללת בעייתיות מסוימת בהבעת הרגשות שלה ובאיפוק שהיא מפגינה כחלק מאישיותה.

אני אוהבת/מחבבת/אדישה/לא סובלת/שונאת/פוחדת/נגעלת את ומ -המטפל. לפעמים כן ולפעמים ממש לא - מעריכה אותו מבחינה אישית ומקצועית. אני אף פעם לא יודעת איך יהיה, איך אני אהיה ומה אני ארגיש או אחשוב. מצד שני אני מאוד מחונכת שלא לומר מאולפת ובד"כ מנומסת להחריד ונמנעת מלהטיח או לומר דברים בצורה ישירה,בצורה לא ישירה שאני במצב רוח מתאים אני יודעת להכאיב (גם זה כבר קרה). אני יודעת לזהות כל מיני הבעות פנים ואת שפת הגוף של האדם שיושב מולי מה הוא מרגיש באותו הרגע, ממה הוא מסתייג, ומה הוא אוהב, מתי הוא משקר ומה הוא הולך להגיד.למרות זאת אני מנסה להשתדל לא להשתמש "ביכולתי המרשימות" להיות כנה ולא לעשות מניפולציות. מכיוון שאני יודעת שהרגשות שלו יותר יציבים ופחות נסמכים על רשמים חולפים משלי, לא פעם מטרידה אותי השאלה האם הוא אוהב או יכול לאהוב אותי באמת, כאשר אני עצמי לא יכולה לאהוב/ולהכיל את עצמי.אני כמובן מאוד רוצה שיאהבו אותי, אבל גם פוחדת שיוליכו אותי שולל או שא"כ כבר לא יאהבו ואני אפגע וגם חוששת שלא אעמוד בציפיות ואאכזב ולכן אני לא מעיזה/מתביישת להעלות את נושא האהבה. לאור הדברים שכתבתי על עצמי למעלה אולי בכלל לא מגיעה לי אהבה ובכלל מה זאת אהבה?.