כמה מילים

שלום ענבל, אנסה לכתוב לך קצת בשם שלי הפעם... לא הרגשתי בנוח עם השם שבחרתי לי.. רק אבקש, אם זה בסדר, שלא תכתבי את שמי בכותרת כי זה תמיד מבהיל אותי קצת.. את עושה חשק לכתוב לך, למרות שאני חוששת קצת לכתוב. גם כי אני חוששת קצת להישאב לכאן- להמתנה למענה שלך- ובעיקר כי אני חוששת לרוקן קצת את הטיפול שלי אם אדבר (ואלמד לאהוב) גם אותך. "אז ננסה בזהירות?", אני שואלת-אומרת לעצמי.. "בסדר", אני עונה. :-) "וממש קצת, כי את לא באמת צריכה.. וגם יש לך את אלף, והיא באמת אלף (אלף)..." "בסדר, בסדר :-)", אני ממשיכה.. אז ננסה. ן לקחתי אויר ן אני מפחדת לתת לך להחזיק דברים בשבילי.. טוב ננסה. רציתי רק לכתוב לך על משהו קטן שקרה לי היום.. הבוסית שלי ביקשה ממני לכתוב משהו, והייתי צריכה לצורך העניין לקרוא פרק, או כמה עמודים, מספר שנוגע לטיפול. זו לא פעם ראשונה שאני מנסה לקרוא ספר כזה.. זה קשה לי באופן בלתי נסבל. מתיש לגמרי.(כמעט סבל). אני מיד נשאבת להיות מטופלת, חושבת על הדוגמאות שם כאילו גם אני בספר, כאילו גם אני בטיפול קבוצתי או אישי, ומתכווצת כמו שאני מתכווצת כשאני אצלה. אני לא מצליחה לקרוא את זה כמו חומר עיוני רגיל, וגם לא מצליחה לשים את עצמי בנעליים של המטפלת, כמו שאולי היה מצופה ממני במסגרת התפקיד שלי שם. זה סוחט, ולוקח לי מלא זמן לסיים לקרוא עמוד. אני בעיקר יושבת במשרד שלי מכווצת ושקועה בעצמי. אני רוצה לספר לך עוד משהו שאני לא לגמרי מצליחה לספר לה באופן מפורט. במצבים כאלה, אני מתחילה להכות את עצמי מבפנים. הכיווץ וההתשה הם גם כי אני מדמיינת את עצמי חוטפת מכות. לא סתם סטירות קטנות, אלא ממש מכות רציניות. ואני זו שמכה, אבל זה מצמית בכל זאת. קשה לי לפרט במילים... יהיה לי אפילו יותר קשה לנסות להציג לה, פיזית, איך זה נראה. אבל זה ממש כולל בעיטות ואגרופים לפנים ולבטן, חניקות, איומים, הצמדה לרצפה, מעיכה של הצלעות והראש עם הברכיים של אני דמיונית חיצונית. זה מתיש נורא לשבת ככה בחדר, לא לזוז מפחד שמישהו יראה כמה אתה מוזר עכשיו, ולחסל את עצמך במכות ואיומים. לפעמים זה פחד ולחץ שגורמים לי להתחיל בזה, ולפעמים דברים נוספים שאני לא יודעת מה הם. אני חושבת שבאופן כללי אני מדברת די הרבה בדימויים, אבל במקרה הזה זה לא דימוי. לקח לי זמן להסביר לה שהמכות הפנימיות הן אמיתיות עבורי כמעט כמו שהיא אמיתית עבורי. כמו סרט פנימי שמורץ לי בראש.. זה מטריד אותי כי אני מנסה להתקבל ללימודי פסיכולוגיה, ומה יהיה אם כך אני מרגישה כשאי צריכה לקרוא כמה עמודים בפסיכולוגית. היא מאוד מעודדת אותי להירשם. כל כך מעודדת שזה מוגזם לי. איכשהו דווקא העידוד שלה משאיר אותי לבד. אני חושבת שהפעם היחידה שממש בכיתי אצלה (לא בפניה, הלכתי לחדר אחר), היה כשהרגשתי שמרוב שהיא מעודדת היא משתיקה. לא משאירה לי מקום לספר. אני חושבת שמאז אני לא מצליחה להתקרב אליה כמו קודם, עד שהיום אני מרגישה כמעט שונאת. אולי אני שונאת גם בגלל דברים שאמרתי בנוכחותה, בלי קשר אליה.. אבל באופן כללי- אני מרגישה די מההתחלה שהיא מדברת קצת יותר ממה שהייתי רוצה. אני אוהבת אותה ממש ולא מצליחה לדמיין אף אחד בעולם שהיה יכול להיות רגיש כלפיי יותר ממנה, אז אולי דווקא בגלל זה אני לא מסוגלת לבקש ממנה יותר שקט. שוב אני לא בטוחה מה אני שואלת, וכנראה שאחרי שאשלח אזכר בעוד משהו ששכחתי לכתוב, אבל לעת עתה אני חושבת שאשגר את המועקה הזאת לצד שלך... לא אקרא אפילו לראות שהכל בסדר שם למעלה.. הלואי שאדע להעזר בך נכון.. אני קצת חוששת עדיין... (לילך)

לילה טוב, הרבה מילים כתבת. חודרות ונוגעות וכואבות. למה את מתאכזרת לעצמך כ"כ? אני ממש נזעקת נוכח מילותייך. הפער בין הרכות והעדינות שבהן את כותבת לבין האכזריות של מה שאת מעוללת לעצמך הוא בלתי נסבל כמעט.. מקומם. מיד קופצת המטפלת שבי: מי זה שהתייחס אלייך ככה? ממי למדת? זה לא משנה. זה באמת שייך לפגישות שלך עם א'. אבל לא פשוט לשמוע ולעמוד מהצד.. בוודאי עוד יותר קשה לך, מבפנים. ובקשר לפסיכולוגיה - כן, יהיה לך קשה ללמוד פסיכולוגיה. מאד. רק את יודעת אם תוכלי לעמוד בזה. אולי כדאי ללמוד דווקא טיפול לא ורבלי. אולי במגע. אפרופו האכזריות והרוך.. כדאי לך לדבר איתה על זה שהיא דוחקת בך לגבי הלימודים. וגם לבקש את השקט שאת זקוקה לו. למדי אותה איך להיות איתך. איך לגעת בך אחרת מהאופן בו את נוגעת בעצמך. זה תהליך מרגש.. ללמד אותה ואז שתלמד אותך בחזרה. ברשותך, אשאיל ממך את הסיום: הלוואי שאדע לעזור לך נכון.. ענבל

זה אויש טוב.. כזה שאומרים בלחש כשמוחזקים בחיבוק קרוב, טוב וחם.. תודה על המילים המחבקות שלך.. כך הן מרגישות. רכות ודואגות. תודה.. אני חושבת שאדפיס את מה שכתבתי וענית ואם יהיה לי אומץ אתן לה לקרוא. נורא חוששת להביך אותה. גם בגלל הציבוריות של המקום הזה, וגם כי היא כל כך מיוחדת וכל כך מודעת לכל פיפס שהיא או אני עושות ומרגישות. אני יודעת שהיא כבר יודעת. זה באמת נשמע תהליך מרגש..את מתארת אותו מרגש.. ואני חושבת שהיא האדם הנכון ללמוד ממנו. הכי נכונה לי שיש.. אנסה לדבר איתה. (תודה) (לילך).

אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת לך, ואם לא אז אני מתנצלת מראש... רציתי רק להגיד לך שלא מעט פעמים כשאני קוראת אותך אני מרגישה כאילו מישהו לקח את מה שרציתי להגיד וכתב את זה בצורה מקסימה ומרגשת.גם אני עברתי לפני לא הרבה זמן לטיפול פעמיים בשבוע ובגלל מצב רפואי לא פשוט של אמא שלי הטיפול נכנס לסחרור די רציני, ואחד מהדברים שעזרו לי לצאת משם זה ההודעות שלך, שהזכירו לי איך לפני לא הרבה זמן הרגשתי כל כך אחרת. אז רק רציתי להגיד לך תודה על זה שאת משתפת, אני מקווה ומאמינה שתצליחי להעזר נכון ולכל הפחות לי ממש עזרת.(גם לכתוב פעם ראשונה בפורום...) אז לילה טוב ושוב תודה נועה

הי נועה, נורא שימחה אותי ההודעה שלך- גם שהזדהת קצת עם מה שכתבתי וגם שמשהו בזה עורר אותך לכתוב. זו ממש מתנה.. תודה! גם אני התחלתי להתראות איתה פעמיים בשבוע בעקבות מצב בריאותי של אמא שלי... מקווה ששלך בסדר. אני מרגישה שאני זקוקה קצת למרחק ממנה, כרגע (האמת). אמנם היא מבינה אותי טוב, אבל בכמה מפגשים האחרונים משהו לא חלק בינינו. אני לא כל כך אוהבת לבוא כמו קודם. אני באה בלי לשקול את העניין פעמיים, אבל בכל זאת משהו שם מרגיז.. היא לא מרגישה קרובה כמו פעם. לא ממש שלי. לא יודעת.. מקוה שאצלך הסחרור קצת פחות מסחרר לפעמים.. אולי לאט לאט יחזרו מים שקטים. תודה שכתבת, לילך