לענבל

לא מצליחה להחזיק את זה. הכל נעלם, חסר ערך. בא לי למות, ויותר מזה בא לי לחתוך. אני מסתכל על פרק ידי ורואה שם את החתך החסר, קורא לי, מפתה אותי...אבל החלטתי להפסיק עם זה, אבל אין תחליף. אני כבר לא מרגישה כאן כמו בית. רק שאלות ותשובות. אני מרגישה שאני צריכה להמציא שאלה כדי להיות כאן. וגם חסרה לי התמיכה, חסר לי התגובות של יפעת ונעומי. חסר לי להגיב לאחרים. רק היום דיברנו על כך שהעצמה אישית היא הטיפול הכי טוב. עכשיו כשהרוחות קצת נרגעו מותר לי להגיד שאני לא מבינה מה הלך כאן... אני מבינה שקרה משהו- לא מבינה מה, אבל המשהו הזה השפיע בצורה ניכרת על הפונקציונאליות של הפורום הזה עבורי. חסר לי הדו שיח שהוא מעבר לשאלה ותשובה, שהוא המשכי. אני לא מצפה זאת ממך ולכן חסר לי ההתכתבות עם נשים אחרות במצבי... זהו בנתיים, יעל

הי יעל, אני חושבת על הקושי שתיארת להחזיק בואקום של 'בין לבין'. אני חושבת על מה שכתבת לדפי כאן, על החוסר באמא. אני חושבת על פרק היד שלך ועל החתך החסר שאת רואה בו. אני חושבת על החסר של יפעת ונעמי עבורך כאן בפורום. על החסר שלי כאן. אני חושבת, שאולי בחיים אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם החסר, לקבל אותו, להשלים איתו. אולי לא צריך כל הזמן לשאוף למלא אותו. אולי.. ענבל

התשובה שלך גרמה לי להתייפח, אסור להזכיר לי אמא בלי שאני העליתי את זה, בלי שהייתי מוכנה. הדחקתי את החסכים במשך 12 שנה. אפילו כוס מים לא הייתי מבקשת שיביאו לי, גם כשהייתי חולה. לאן שהגעתי, זה רק בכוחות עצמי.לעתים בדרכים נורמטיביות ולעתים לא. אני שורדת.ופתאום, הכל נשבר. כל תפיסת העולם שלי- שבגיל 14 כבר הייתי מבוגרת, שזה שאבא שלי והאחים הגדולים שלי עזבו אותי והשאירו אותי לבד, זה היה בשליטתי, רציתי בכך והבנתי אותם. כל השנים אחר כך- כל הזמן מכבידה על המשפחה, על אחותי. הבנתי שהיא שכחה איך טיפלתי בה כשהיתה מכורה- שעשיתי לה מסאזים בכל הגוף וניסיתי להאכיל אותה בכוח. אבל הבנתי את זה. היא היתה צריכה לבנות את החיים שלה מחדש וזה הכי חשוב. שלהם יהיה טוב. שלאבא שלי תהיה חברה חדשה חצי שנה אחרי שאמא שלי מתה. העיקר שהוא לא לבד ותלוי בי.ופתאום הכל התמוטט. פתאום הבנתי איך הם נטשו אותי. בגיל 14 לבד. לוקחת טרמפים. מוכרת סמים. שוכבת עם כל אחד בשביל קצת חיבה. החומה התפרקה. הסכר נפרץ. ועכשיו אני חווה את הכל מחדש. משליכה על המטפלת את הכל.כועסת עליה, כועסת עליהם. מתאבלת על הילדות שלי. על החיים שהובטחו לי. על מה שאמא שלי יחלה בשבילי. הייתי הילדה הקטנה והאהובה שלה, וכולם הבטיחו לה שהם ידאגו לי. ואני לא יכולה לחיות עם התחושה שהיא רואה אותי מלמעלה בכל המצבים האלו- גם בתיכון וגם עכשיו. היא כל כך שמרה עלי והגנה עלי תמיד. למה היא לא הכינה אותי לכך שהיא תמות? למה היא לא השאירה לי מכתב? למה כל מה שהיא סימלה וביקשה נעלם כלא היה יחד איתה? אז איך אני אמורה להחזיק את הוואקום עם כל ההבנות האלו שנחתו עלי כרעם ביום בהיר? איך אני יכולה להאמין שיש לי ולחיים שלי ערך אם נזרקתי לכלבים ברגע שהיא מתה. עשיתי הכל כדי לזעוק לעזרה- גנבתי אוטו, המשטרה תפסה אותי עם סמים ושלחה אותי לשירותי מבחן- וכולם התעלמו. לאף אחד לא היה אכפת! אז מה אני שווה? והיום אני לומדת תואר שני בקלינית- מי היה מאמין...ואני יודעת שזה לא נשמע לך הגיוני מההודעות שלי בפורום אבל אני אדם שפוי ובריא ושמח רוב הזמן. עם המון חברים שנמצאים בשבילי בתקופה הלא פשוטה הזאת. אבל יש כל כך הרבה שלדים בארון והם יוצאים וצריך להמשיך לראות אותם מבלי להיבהל ולהמשיך לתפקד- וללמוד ולטפל ולעבוד. וסה"כ אני עושה את זה. לא באמת התפרקתי. לא ביטלתי כלום- 2 עבודות, לימודים, פרקטיקום. אז אני מרשה לעצמי בפורום להתפרק טוטאלית, כי השעה פעם בשבוע לא מספיקה. וואו, איזה שטף... תוך כדי הכתיבה נרגעתי. אני מתלבטת אם לשלוח את זה או לא. חוסר ויסות אין ספק, חשפתי יותר מדי, יזהו אותי. אבל אני מרגישה צורך שתדעי את זה, שתחזיקי איתי. אני אשנה את הנושא ל- לא לפרסום. ואסמוך עלייך שתשמרי על סודיות. מקווה שאני לא יורה לעצמי ברגל ומוחקת את כל ההישגים שלי בזה שאני חושפת את הפגיעות שלי וה"חולי". מפחדת שתשפטי אותי, שתגידי לעצמך, ובמקרה היותר גרוע, גם לאחרים, איך בחורה כזו יכולה לטפל באחרים...אבל אני מרגישה שאני יכולה, זה מה שרציתי מגיל 15. תמיד טיפלתי באחרים- באמא שלי שהיתה בדיכאון ובכל המשפחה, כל אחד בתורו. זה מה שדחף אותי לא להתדרדר לחלוטין, לעשות בגרויות, צבא וכו'. אז אל תקחי לי את זה...עכשיו פעם ראשונה אני מטפלת בעצמי... תודה מראש על ההקשבה, על שאפשרת את האוורור ועל שמירת הסודיות... יעל (לפחות עדיין שומרת על שם בדוי..) מרגישה שאני לוקחת סיכון מטורף, בבקשה תעני לי עם הבטחה לגבי הסודיות...

ערב טוב, יעל, רשמת כי חסרה לך התכתבות עם נשים במצבך, וחשבתי על כך - איני יודעת הרבה, אבל, אולי, יעל, למרות המשאלה הכל-כך מובנת, עכשיו את זקוקה יותר דווקא למישהו במצב קצת אחר מזה בו את שרויה לאחרונה. כלומר, למרות המשיכה העוצמתית - לתת פחות משקל לזהה; כוונתי למישהו, שאולי כן יכול להבין היכן את נמצאת, עם זאת, יש לו משהו שאין לך בהישג יד כרגע, לרבות, למשל, תובנות שאינך מסוגלת להן עדיין. ואין לך ברירה אלא לסמוך, לוותר...; מישהו שיכול, אולי, לראות באופן יציב גם מזווית אחרת, גם לעזור לך למצוא את החלק הפנימי בך שימלא את פונקצית ההפרדה. אולי באופן הזה דווקא את מתחזקת. נגמלת. מקטינה את האינטנסיביות של הקשר עם החלקים הרגרסיביים/אינפנטיליים שבך; ...וצריך גם לתת לעצמך לקחת מאותו דבר אחר ולא להדוף... טיפין טיפין... ועדיין להישאר את. קשר טיפולי שאמון נבנה בו אט אט עשוי לתת מאלו בטווח הארוך. לעומת זאת, סמים, למשל, וככל שאני מבינה, הם דוגמא לדבר ההפוך - הם מדמים לטווח קצר את ההתמזגות, ההתערבבות, אובדן הייחודיות. לא בדיוק יעיל. שימוש "התמכרותי" באינטרנט כנראה גם הוא יכול למלא פונקציה דומה. יש משהו בהפרדה הזאת שיכול לסייע לחזור לדרוך על הקרקע. להתייצב. לעתים לא קל לשתף פעולה. לדעתי, לפחות כשאת מוצפת בדחף הזה (מן סוג של קריז, אולי?), לא הייתי ממליצה לשבת מול האינטרנט. כלומר, אפילו ממש לכבות את המחשב. לשאוף מציאות. לא תמיד קל למצוא מה לעשות עם הזעם. איך לנקז. לא קל. מה שבעיניי יכול להיות קצת יותר אפקטיבי, מעבר לפעולות שונות שאת יכולה לבחור לעשות, הוא - לרשום את מה שעולה לך בראש, בכתב יד של ממש על דף נייר. לרשום דברים, אפילו אם הם מפורקים ולא שלמים או מאורגנים. משהו שאת יכולה גם ממש לראות פיזית מול העיניים בתלת מימד. בעיניי, לעומת הקלדה במחשב זה פחות משליך ויותר מכיל (לכן גם, ככל הנראה, דורש יותר תעצומות ומכאיב). נראה לי גם שעם המחשב אפשר בקלות להגיע לאוברדוז. על כל פנים, כשיש לך משהו כתוב, את יכולה להביא עימך לפגישות ולחזור בדיבור בטיפול על הדברים שרשמת. ממה שאת זוכרת. וזה בסדר להיות גם במקומות אחרים ולדבר ממרחק מסוים. סופשבוע נעים, (מטופלת)

תודה על תגובתך, קצת מוצפת עכשיו אז לא בדיוק יכולה לענות לעניין, קראתי את דברייך מספר פעמים, ואני מסיכמה איתך. תודה על התמיכה יעל