לענבל

לא מצליחה להחזיק את זה. הכל נעלם, חסר ערך. בא לי למות, ויותר מזה בא לי לחתוך. אני מסתכל על פרק ידי ורואה שם את החתך החסר, קורא לי, מפתה אותי...אבל החלטתי להפסיק עם זה, אבל אין תחליף. אני כבר לא מרגישה כאן כמו בית. רק שאלות ותשובות. אני מרגישה שאני צריכה להמציא שאלה כדי להיות כאן. וגם חסרה לי התמיכה, חסר לי התגובות של יפעת ונעומי. חסר לי להגיב לאחרים. רק היום דיברנו על כך שהעצמה אישית היא הטיפול הכי טוב. עכשיו כשהרוחות קצת נרגעו מותר לי להגיד שאני לא מבינה מה הלך כאן... אני מבינה שקרה משהו- לא מבינה מה, אבל המשהו הזה השפיע בצורה ניכרת על הפונקציונאליות של הפורום הזה עבורי. חסר לי הדו שיח שהוא מעבר לשאלה ותשובה, שהוא המשכי. אני לא מצפה זאת ממך ולכן חסר לי ההתכתבות עם נשים אחרות במצבי... זהו בנתיים, יעל

הי יעל, אני חושבת על הקושי שתיארת להחזיק בואקום של 'בין לבין'. אני חושבת על מה שכתבת לדפי כאן, על החוסר באמא. אני חושבת על פרק היד שלך ועל החתך החסר שאת רואה בו. אני חושבת על החסר של יפעת ונעמי עבורך כאן בפורום. על החסר שלי כאן. אני חושבת, שאולי בחיים אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם החסר, לקבל אותו, להשלים איתו. אולי לא צריך כל הזמן לשאוף למלא אותו. אולי.. ענבל

ערב טוב, יעל, רשמת כי חסרה לך התכתבות עם נשים במצבך, וחשבתי על כך - איני יודעת הרבה, אבל, אולי, יעל, למרות המשאלה הכל-כך מובנת, עכשיו את זקוקה יותר דווקא למישהו במצב קצת אחר מזה בו את שרויה לאחרונה. כלומר, למרות המשיכה העוצמתית - לתת פחות משקל לזהה; כוונתי למישהו, שאולי כן יכול להבין היכן את נמצאת, עם זאת, יש לו משהו שאין לך בהישג יד כרגע, לרבות, למשל, תובנות שאינך מסוגלת להן עדיין. ואין לך ברירה אלא לסמוך, לוותר...; מישהו שיכול, אולי, לראות באופן יציב גם מזווית אחרת, גם לעזור לך למצוא את החלק הפנימי בך שימלא את פונקצית ההפרדה. אולי באופן הזה דווקא את מתחזקת. נגמלת. מקטינה את האינטנסיביות של הקשר עם החלקים הרגרסיביים/אינפנטיליים שבך; ...וצריך גם לתת לעצמך לקחת מאותו דבר אחר ולא להדוף... טיפין טיפין... ועדיין להישאר את. קשר טיפולי שאמון נבנה בו אט אט עשוי לתת מאלו בטווח הארוך. לעומת זאת, סמים, למשל, וככל שאני מבינה, הם דוגמא לדבר ההפוך - הם מדמים לטווח קצר את ההתמזגות, ההתערבבות, אובדן הייחודיות. לא בדיוק יעיל. שימוש "התמכרותי" באינטרנט כנראה גם הוא יכול למלא פונקציה דומה. יש משהו בהפרדה הזאת שיכול לסייע לחזור לדרוך על הקרקע. להתייצב. לעתים לא קל לשתף פעולה. לדעתי, לפחות כשאת מוצפת בדחף הזה (מן סוג של קריז, אולי?), לא הייתי ממליצה לשבת מול האינטרנט. כלומר, אפילו ממש לכבות את המחשב. לשאוף מציאות. לא תמיד קל למצוא מה לעשות עם הזעם. איך לנקז. לא קל. מה שבעיניי יכול להיות קצת יותר אפקטיבי, מעבר לפעולות שונות שאת יכולה לבחור לעשות, הוא - לרשום את מה שעולה לך בראש, בכתב יד של ממש על דף נייר. לרשום דברים, אפילו אם הם מפורקים ולא שלמים או מאורגנים. משהו שאת יכולה גם ממש לראות פיזית מול העיניים בתלת מימד. בעיניי, לעומת הקלדה במחשב זה פחות משליך ויותר מכיל (לכן גם, ככל הנראה, דורש יותר תעצומות ומכאיב). נראה לי גם שעם המחשב אפשר בקלות להגיע לאוברדוז. על כל פנים, כשיש לך משהו כתוב, את יכולה להביא עימך לפגישות ולחזור בדיבור בטיפול על הדברים שרשמת. ממה שאת זוכרת. וזה בסדר להיות גם במקומות אחרים ולדבר ממרחק מסוים. סופשבוע נעים, (מטופלת)

תודה על תגובתך, קצת מוצפת עכשיו אז לא בדיוק יכולה לענות לעניין, קראתי את דברייך מספר פעמים, ואני מסיכמה איתך. תודה על התמיכה יעל