סלידה קשה

אני חושבת שאני סולדת מטיפול, מכל הוידוי הדביק הזה, סולדת מקירבה, אינטימיות, מיחסי מין, מהפרשות של אנשים, מהבל פה, מרגשנות, מקיטשיות, מגברים, מנשים שסוגדות לגברים, ממטפלים גברים, מסוטי מין, ממטפלים שהם סוטים, ממטפלות שהן סוטות... ויש גם כאלה... תודה וסליחה

כמו כל חוויה טראומטית, אנחנו סולדים ממנה עד שלא תהיה לנו חוויה מתקנת. ובתור האמא החדשה שלי חייבים להיות לך סנטימנטים למטפלים אם הבת שלך היא מטפלת, אמנם שרוטה ופצועה בעצמה, אבל מטפלת... יעל

יפעת נסי לנסח רשימה נוספת, מקבילה: "אני אוהבת את.../נמשכת ל....". מהיכרותי איתך תוכלי להתחיל את הרשימה ב: ספרים, שירה, פרחים.. המשיכי את בבקשה. ענבל

ענבל את באמת מכירה אותי וזה מתחיל להפחיד... לא יאומן כמה את רגישה. תודה שאת מכירה אותי. זה המון! מבטיחה להתחיל רשימה נגדית (שעליה אצטרך לחשוב מאחר שיותר קל לי עם הרשימה העוינת, היא יוצאת ממני ביתר קלות!). את מבטיחה לי שתקראי אותה ותתייחסי?

האמת, כמעט הצלחת להתחרות ברשימה שלי (ותאמיני לי שדי קשה...)

כנראה ש לפעמים חלקנו בוחרים להתאהב, לסגוד ולהעריץ את הדוחה והסוטה והמוזנח, נוטים להשתלהב להתרגש להתרברב בתחושת הרתיעה והגועל, מתפתים ומתמכרים אליהן, לעוצמות, לנוקשות ולקצוות שהן מביאות. לעתים לועגים מזלזלים, מתעבים את מה שעדין ורך וחלש ומתמסר, תוקפים את מה שאנחנו זקוקים ותלויים בו. מקנאים. זו, בעיניי, תחושת הסלידה שתיארת. האם אלו תחושות שמנסות לתת לנו את המשמעות לקיומנו ברגעים מסוימים? ברגעי תלישות וריקנות, אולי? באיזה קשר הרגשות הללו אוחזים כל-כך? לא אחדש - זו התעסקות שמחלישה. מאד מאד. עדיף, אך לא קל ומצריך ויתור הדרגתי, שמשאבי הנפש יופנו לכיוון המטפח והמצמיח שענבל הציעה. תרגיל טוב לכולנו. לנתב יותר לנרקיסיזם של חיים ופחות לנרקיסיזם של מוות והרס. סופיות וחלקיות ומשמעות... בוקר אור

ראית את ההודעות ששלחתי לך- בכותרת כתוב לדן (יותר פשוט...) יעל

לכי לטיפול באומנות ותתעסקי עם גואש וחימר- ככה תוכלי לשלב את כל הדברים השנואים עלייך במקום אחד...