נקודת שבירה ושאלה לענבל

נשברתי ושלחתי עוד מייל למטפלת שלי. לא הצלחתי להתנתק מעוד פגיעה אחת שהיתה בפגישה בתחילת השבוע. שבוע שלם הצלחתי לשמור את זה אצלי וגם זה הישג, אבל היום נשברתי. אני מאוכזבת מעצמי. עצם הכתיבה לה, למרות שאני יודעת כי היא לא תענה על המייל בהתאם לבקשתי, עשתה לי מאוד רע והחזירה אותי אחורה לעיסוק הכואב בקשר שלנו. כנראה שכוחן של התובנות שהגעתי אליהן השבוע לא מספיק חזק אל מול לילה בלי שינה... בהקשר לתלות, היום חשבתי עליה במובן היותר פשוט שלה. אמרתי למטפלת שלי שהשבוע אני לא אגיע לפגישה כדי לתת לה חופש (אחרי ששיגעתי אותה).במהלך השבוע קרו לי כל מיני דברים, חלקם טובים, חלקם פחות, ואני שוקלת כן להגיע לפגישה רק כדי לספר לה אותם. ואז זה נורא עיצבן אותי, האם הערך של הדברים תלוי רק באישור ובשיקוף שלה אליהם? למה זה לא מספיק לי החוויות אותן חוויתי למען עצמי? זה מעצבן אותי ואני מרגישה שרק כדי להוכיח לעצמי שאני לא צריכה אותה כדי להעריך את החוויות שלי אני לא אגיע. שאלה לענבל- האם מרגע שהבנתי או יותר נכון החלטתי להבין שכל הפגיעות בקשר הטיפולי אינן נוגעות כלל לקשר הטיפולי אלא לחוויות העבר שלי (סליחה על ההפשטה) אז צריך להימנע מלהעלות את הכעסים שלי כלפי המטפלת ולנסות להבליג עליהם? או שצריך להמשיך להתעסק בזה? האופציה השנייה נראית לי יותר מחוברת רגשית אך אני גם יודעת לאילו תוצאות הרסניות היא עלולה להוביל... יעל

יעל לי זה נשמע שאת כ"כ רוצה להיפטר מהצורך העצום שלך בקשר עם המטפלת, שאת מונעת מעצמך גם את הקשר הרגיל, הסביר, שמגיע לך. מדוע לבטל פגישה ולתת למטפלת "חופש"? - את משחררת אותה ממך, ואז לא מסוגלת לעמוד בזה.. והרי זו היתה החלטה שלך! בהתנדבות! יש הבדל גדול בין תלות לבין צורך. את צריכה טיפול, את צריכה את הפגישות. אל תוותרי עליהן. מה את מוכיחה לעצמך בזה? מעמידה את עצמך במבחן שבו אין לך שום סיכוי להצליח. לעומת זאת, המיילים התכופים יותר נוטים לכיוון של תלות, ומהם את מתחילה, גם אם בקושי רב, להיגמל. בחרת החלטה אמיצה - לבקש ממנה לא לענות על המיילים. אל תקשי על עצמך מעבר לזה. ובאשר לשאלתך - בשום אופן אל תימנעי מלספר לה על הכעסים כלפיה, אבל שווה שתנסו אח"כ גם לבדוק מה בחוויות העבר שלך זה משחזר, ואיך אפשר היום להתמודד עם זה אחרת מאשר אז. ולסיום: העובדה שאת מנסה ועובדת על עצמך בתוך התהליך הטיפולי - זה המון! חזקי ואמצי, ענבל

החלטתי שאני נותנת לה חופש כי נהגה כיצד שאמרת שלעולם לא תנהגי ושיתפה אותי בתחושות הקושי שלה מול התלות שלי. כשאני החלטתי להפסיק את הטיפול ואמרתי שאני מפנטזת על חזרה לחיים הנורמאלים שלי שהם בסך הכל מאוד טובים היא אמרה שזה מעניין שזה מה שעבר גם לה בראש- חזרה לחיים נורמאליים. דיברנו על כך שזו חוויה מורכבת אבל שגם תחושות של הקלה נמצאות בה. אני אמרתי שמהנסיון שלי לבסוף ההקלה מנצחת את כל שאר התחושות (מעבודה עם ילדים מאוד קשים לפעמים הויתור עליהם ושליחתם לאשפוז מאוד קשה אבל כבר למחרת מרגישים הקלה כשאין את ההתמודדויות המאוד קשות האלו). אני דווקא מעריכה אותה על הכנות, כי כפי שאמרתי אני מריחה התחמקות וחוסר כנות ממרחק וזה דווקא מוביל אותי לתחושת ההישמטות מהמציאות, שכל מה שהיה היה שקרי וכו'. נפגעתי אבל יכולתי להמשיך הלאה ולכן בחרתי לתת לה חופש כדי שנוכל להתחיל בכוחות מחודשים את התהליך. אבל נכון, כפי שסיפרתי את שנות ההתבגרות שלי עברתי לגמרי לבד, הילדות המוקדמת שלי (עד גיל 8) היא הלינה המשותפת, להיות זקוקה ותלויה באחרים היא חוויה בלתי אפשרית מבחינת והיא מובילה אותי לתהומות רגשיים. אבל אני מבינה את הצורך לעבוד על זה היום, לפני שאני אמא ובתור מטפלת בילדים... יעל