לענבל

היי ענבל, בעקבות השיח הנורא חשוב הזה שנוצר פה על התלות, אני מנסה לבדוק את ההנחה הזו שהצעתי בשיחתי ליעל- כאילו במצבים מסוימים יש בטיפול ובתלות משאלת מוות סמויה- כאיזו השתקעות אינסופית באובייקט, משאלה להתמזגות לא מתוך רצון לחיים אלא מתוך צורך בביטול ובחידלון. אני מנסה להבין את זה כי אם זה המניע הסמוי אז כל טיפול 'מסורתי' נידון לכשלון משום שהקשר מהווה סוג של התמכרות. במצבים כאלה כל סוג של התהוות של קשר תהווה בעיה: אם הוא לא מספיק מדויק- הוא יביא לתסכול ואכזבה מרה. אבל אם הוא מדויק ומותאם הוא עלול שלא ביודעין להזין את משאלת המוות הסמויה הזו להתאיינות. ודווקא מטופלים כאלה מאוד סובלים ולכן מומלצים להגיע לטיפול אבל חשים ממנו פגועים עוד יותר בגלל כל הסיבות שציינתי. ואני שואלת ענבל כי נראה לי שקבוצה זו זקוקה לישועה מיוחדת- לנקודת מבט אחרת להתבוננות. כי הנרטיב של האנטגרציה שיביא ליכולת להפנמה ריאלית יותר של תנאי המציאות לא מצליח תמיד לעבוד בגלל הדינמיקה הכ"כ שברירית. כי יש פה מהלך אובדני- תרחיש של מלכוד מובנה מראש. אני חושבת שיש פה היבט פילוסופי אקזיסטנציאליסטי שקשור גם ללוגיקה שלא מספיק מודגש. ואני חושבת שטענה כז של מטופלים שספגו כשלונות טיפולים בגלל ש"המטפלים לא מספיק חכמים"- צריכה להבדק שוב לא רק כהשלכה של המטופל. אני חושבת שזה לא 'החכמה' שמשחקת פה תפקיד אלא נקודת מבט חדשה שתוכל להתמודד עם הפרדוכס הקיומי שמביא ל'חשיבה הטוטאלית'. יש פה מרכיב פילוסופי מאוד משמעותי שצריך להכנס במשוואה הזו- שקשור אפילו לראשית הפילוסופיה אודות ניגודים ויסודות חומריים המניעים את העולם. יש פה תפיסת עולם שלמה שמשותפת להרבה מטופלים שצריך להבין את המארג השלם שלה. אני בטח נשמעת הזויה ובלתי מובנת אבל ניסיתי כמה שיכולתי להיות בהירה.

הי נעמי, איני יודעת האם התשובה שאענה לך היא פסיכולוגיה, פילוסופיה או תפיסה אישית שלי - אני כופרת במונח "משאלת מוות". אני חושבת שהמוטיבציה של האדם היא תמיד לחיים, ולחיים טובים. גם בפעולות המכונות "הרס עצמי", אפילו כאלה שעל פניו נראות אובדניות, פעמים רבות מתחת רוחש הרצון (הפרדוקסלי) דווקא לחיות, להרגיש. אני חושבת שהרצון להתמזג באופן סימביוטי עם הדמות המטפלת אינו נובע מכמיהה להתאיינות אלא דווקא להתמזגות עם איזו אם מזינה, מספקת צרכים באופן מושלם ללא מילים, כמו לחזור לרחם, ואולי להיוולד משם מחדש, להתחיל חיים אחרים. לכן אני מאמינה בטיפול גם במקרים אלה, ובאפשרות ליצור בו מעין "התחלה חדשה".

... ובכל זאת, ה"התחלה החדשה" לעולם לא תהא ה"דבר האמיתי". וגם הזמן משחק תפקיד. מה שיהיה, יהיה מעין תחליף, ולשם כך דרושה פשרה. לא יהיה זה תיקון מושלם וגם לא התחלה מאפס (למרות שזו יכולה להיות משאלתם הכמוסה של מטופלים). אני חושבת...