טיפול

היי, אני בטיפול כבר כמה שנים טובות(או קצת פחות טובות),לא הצלחתי להתקדם או למצוא פיתרון לבעיות שאיתן הגעתי לטיפול , מה שכן "רכשתי" לעצמי זה תלות נוראית במטפלת שממש מרגישה לי כמו סוג של נכות, אני לא מבינה איך ולמה זה קרה הרי חייתי לפני בלעדיה איך היא הפכה להיות המהות לחיים.מה אפשר לעשות שזה יפסיק להיות כל כך חזק ונוראי כי אני מרגישה שזה תוקע לי את החיים במקום להקל עלהם(ואל תמליצי לי לדבר איתה-כבר כמה שנים שאנחנו מדברות על זה וזה רק מתחזק).

שלום לך, את מתארת בעיה לא פשוטה - הלכת לטיפול כדי לפתור את הבעיות, והנה הטיפול יצר בעיה חדשה - תלות במטפלת. אני לא יודעת אם זה מנחם, אבל בכל אופן - זה באמת משהו שעלול לקרות בטיפול. אני חושבת שתלות שמתפתחת בטיפול לא מגיעה משום מקום. ייתכן שבעבר היית תלויה בדברים אחרים והטיפול החליף אותם, וייתכן שפשוט היה שם חסך גדול, שדמות המטפלת "התלבשה" עליו - וכל הנזקקות והצורך בקשר ובתמיכה נובעות מאיזשהו חור שהיה שם גם קודם. האם זה מדבר אלייך? אני חושבת שבטיפול את צריכה לדבר גם על הפונקציה שהמטפלת ממלאת עבורך, וגם לבדוק מה היה לפניה - מי מילא את הפונקציות האלה קודם, או ממה נובע החור שאת חשה שהיא ממלאת.

אני חייבת להיות אמיתית איתך - את חייבת לעזור לעצמך ולעזוב. לא ברעש, לא בכוונה רעה, אלא אך ורק כדי לעזור לעצמך -לעזוב! אני הפסדתי ככה שש שנים מחיי, על "אוננות ורבלית". זה טוב מבחינה כספית למטפלת שתשארי, זה לא טוב לך -את צריכה לגדול, להתפתח ובטיפול את קופאת על השמרים. תאמיני שבדיעבד זה יעשה לך רק טוב. בגלל זה, אני נגד טיפול ובעיקר טיפול דינאמי שמשמר תלות ואינו מציע פתרונות מעשיים למטופל, רק "דלקת ורבלית" חמורה מאוד. נוסי על נפשך! לא התכוונתי לפגוע באף אחד אלא רק ליעץ מניסיוני. תודה.

אני באמת אשמח לשמוע דעתך בסוגיה הזו. לפי ריבוי התלונות על תלות במטפל ביחוד בגישה הפסיכודינמית- אני שואלת כמה זה באמת הכרחי. הרי להיות בטיפול זו לא המטרה בחיים. להיות בטיפול זה גשר על מנת לחיות חיים עצמאיים. אבל יש בגישה הזו מעין הצדקה פנימית- כאילו תלות היא הכרחית על מנת להשיג אוטונומיה בהמשך. עצם זה שהמתודה הפסיכודינמית נוטה לאמורפיות- יש בה לדעתי סכנה גדולה להחשפות לפגיעה. משום שה'אימוץ' הסימבולי בחדר יוצר מן הסתם ציפיות ל'אימוץ' קונקרטי. ואני חושבת שדווקא אצל מטופלים שהחסך והצרכים הרגשיים כ"כ גדולים- יש חשש גדול לפיתוח תלות שיכולה בהמשך דווקא לפגוע באוטונומיה ולא לפתחה. אני חושבת שלמטופלים אלה יהיה תמיד קושי לעמוד בתסכול הזה שהוא בלתי ניתן להכלה עבורם ואפילו יכול להיות מסוכן. איך מטופל כזה אמור למשל לדעת מתי התלות הזו היא במידה 'הסבירה' ומתי היא פתולוגית? ומחשבה נוספת שעלתה לי בהקשר זה שלפעמים יש בתלות משאלת מוות סמויה. של השתקעות אין סופית באובייקט החיצוני כדי לא לקיים את ההוויה הפנימית. סוג של התמכרות שקשה לדעתי למטפלים לזהות אותה ויש בה אלמנט הרסני שלא מוביל לצמיחה אלא דווקא לנסיגה. וטיפול עד כמה שאני מבינה- אמור להעמיד את המטופל על הרגליים. אני חושבת שבעידוד הרגרסיה יש סוג של הימור על בריאותו הנפשית של המטופל וסכנה ממשית לפגיעה בו.