נואשת

לענבל ברוכה הבאה ובהצלחה. סליחה שקבלת הפנים שלי כזאת... נמאס לי כבר לדבר על ייאוש אבל קשה לי שלא להרגיש זאת. שבעה ממלחמות על שפיות-על חיים.. למודת טיפולים פסיכולוגיים מרובי שנים. נואשתי מלהשיג שיפור בחיי - נותרתי גלמודה ובודדה ללא קשרים זוגיים (אפילו לא קצרים/חולפים) רואה סביבי רק מוות ואובדן של אנשים מזדקנים ורואה את הסוף שלי שיגיע בקרוב (עברתי את ה 40) אם לשפוט לפי איך שהזמן טס.. מעדיפה סוף יזום עם טיפת כבוד. הרי ממילא אין לי מה להפסיד. אבל מאיפה לקחת את האומץ??? פשוט פחדנית. שוב מתנצלת ואם אין לך מה להגיד גם בסדר (רגילה..). תודה

לנואשת שלום אני מאמינה שהחיים, כמו המשפט המפורסם על הכוס החצי מלאה וחצי ריקה, מורכבים מטוב ומרע. זו שאלה על מה תבחרי להסתכל: על הזקנים או על הילדים, על בן הזוג שאין או על הדברים הטובים שיש: חברות? משפחה? עבודה? האם יש משהו בעולם הזה שאת אוהבת? שגורם לך הנאה? תחביב? סרט? ספר?לימודים? טבע? - נסי להיאחז באלה ברגעים קשים. לכולנו יש רגעי שבירה וייאוש בחיים. אני חושבת שגם את יודעת, שיש גם רגעים אחרים, טובים יותר. עבורם שווה לחיות. שמרי על עצמך, ענבל

תודה על תשובתך המעט מעודדת. יודעת שזו שאלה של בחירה אך מרגישה שהבחירה אינה בידי. מתקשה בהחלטות ובאיזשהו אופן קצת אובססיבי מרבה במחשבות ופנטזיות על מוות - איך יגיבו למוות שלי , איך הוא יהיה.. איך אגיב למוות של אחרים וכו' . בעיה נוספת - שמתוסכלת מכל דבר שיש לי .. מהמקצוע שממש לא מחוברת אליו, מהעבודה.. כן מנסה ללמוד דברים שאוהבת, אך מרגישה נכשלת וכבר לא אוהבת מה שלומדת..מתקשה חברתית, מתקשה להתרכז לקרוא עתון ובטח לא ספר ולא מוכשרת בכלום .. קצת מתעודדת ממוסיקה שמעט מחיה אבל מה שרוצה באמת זה להירדם ודי. תודה וסליחה..