מפעם לפעם זה קשה יותר.

אני בטיפול כ-8 חודשים.הבוקר הגעתי לפגישה השבועית מאד טעונה וכועסת(על המטפל) שיתפתי,פרקתי,הסברתי, כאבתי. ומה? הוא מבין, הוא אמפתי, הוא קשוב, הוא מנתב ומנווט. ובכל זאת אני מרגישה שזה לא זה. הוא מודע להרגשה הזו שלי, זה לא ממש מיטיב את הרגשתי. אני מחפשת שהמטפל יביא את עצמו, יהיה חלק מהסיטואציה ולא ישוחח איתי כאילו אני פגועה מאיש אחר, כועסת על מישהו מחוץ לחדר. אל תהיה שם רק כדי להבין אותי, תגיד לי מה אתה מרגיש, תתנצל אם נראה לך שטעית או תסביר את עצמך אם נראה לך שלא. כן, אני מבינה שדרך הטענות והטיעונים שלי, הוא למד אותי, ומבין את בעיותי. עדיין, לא הייתי רוצה להרגיש עכבר מעבדה. היחסים בחדר, זו מציאות קיימת. להרגשתי, לפני שלומדים מהסיטואציות שבחדר על החיים שלי בחוץ, צריך גם לדאוג שאני אחוש מספיק טוב בפנים. אני לא כל כך מבינה ויודעת, למה להמשיך, התסכול גובר מפעם לפעם,עד שאני ממש לא מרגישה טוב פיזית מכל הענין. אני רוצה לתת לך דוגמא: נניח שאני אומרת למטפל של משפט כמו:"אם באמת היה אכפת לך (ממני), היית עושה כך וכך..." אני לא אמורה לצפות שהוא יאמר לי שכן אכפת לו? אם אני אומרת לפסיכולוג שלי:" אתה יודע, שאני יוצאת מהפגישות מתוסכלת ולא מסופקת. שאלת אותי פעם :למה? בררת, מה חסר לי? " אני לא אמורה לצפות שהוא ינסה לבדוק איתי מה הייתי רוצה שיקרה בפגישות? אני מרגישה שאני טוחנת מים, ועוד משלמת על זה... עוד תסכול בפני עצמו. מה עושים?

היי מיקי בעיני יש משהו בגישה המרוחקת שלא נעשית מספיק בהתאמה לצרכי המטופל- משהו על גבול האביוס. משום שזה ללכת לפי הספר, לפי מודלים של שיח ובלי להתגמש לפרטנר שממולך. ואני לא רוצה להשמע כמו נביאת זעם-אבל התחושה שאת טוחנת מיים יכולה להיות לך גם בעוד שנה שנתיים מהטיפול- ולדעתי פטירת העניין בנרטיב של "זה חלק מהתהליך..." לא נראית לי רלוונטית מספיק. כשהגישה הדינמית הופכת לדת במקום לכלי עבודה היא יורה לעצמה בעצם ברגל. יש בזה משהו מקומם ומיושן משום שברור היום שסמכות אופטימלית היא סמכות כנה ומשתפת (כמובן במידה הנכונה ובהתאמה לצרכי המטופל). והרבה פעמים מטפלים מתחבאים מאחורי ריחוק כדי לא להיות כנים, כדי לא להתבונן בעצמם ולכן להפנות את הזרקור רק למטופל. בעיני זה בעיקר חבל משום שאת משלמת ומן הראוי שיווצרו עבורך תנאים המתאימים לך כדי לצמוח.

בוקר טוב מיקי, גם אני מטופלת ויכולתי להזדהות עם מה שכתבת. הייתי רוצה להעלות מספר רעיונות משלי, ואם את יכולה, נסי לשאול את עצמך כמה שאלות: אילו המטפל היה אומר שאכפת, האם היית מאמינה? האם היית מבטלת, מאחר שהוא אמר זאת רק משום שביקשת והתחננת ולא שזה בא מעצמו, ואז זה "לא אמיתי ורק בשביל לנפנף אותך"? נניח שהחוויה למשמע דברים כאלה הייתה חיובית ובעלת עוצמה - כמה זמן זה היה שורד אצלך? האם היית מתבלבלת, לא בדיוק מעכלת, וזה היה מחולל מהפיכה פנימית? האם את חושבת שהיית צריכה לשמוע שאכפת לו כל הזמן שוב ושוב? האם ייתכן מצב שכן נאמר שאכפת אבל זה הודחק ו"נמחק"? האם הדברים שהיית רוצה שהמטפל יעשה הם דברים שלא מתאימים לגישה הטיפולית שלו, לאישיות שלו, או לתפקידו כמטפל? האם מכל האפשרויות את בוחרת להתעקש דווקא על המקומות שקשה יותר להשיג בהם? כמה דוגמאות: "אילו היה אכפת לך ממני היית מרים טלפון ושואל לשלומי" ייתכן שתפיסת המטפל היא, שאם יתקשר טלפונית, אצלך בפנים יתפרש שבפעולה זו הוא מביע את חרדותיו שלו, ממלא צרכים שלו. כמו-כן, קיימת סבירות שהעיתוי לא יתאים לצורך שלך באותו רגע. איך הוא יכול לדעת מתי בדיוק היה הכי מתאים? הוא יכול להזמין אותך להתקשר מכיוונך, וגם זה עם גבולות ובהתאמה לשלב הטיפולי. בנוסף, תארי לעצמך שכן היה מתקשר בטלפון. אז האם מבחינתך בכל זמן אחר שאינו יוצר איתך קשר טלפוני, האם אז לא אכפת לו? האם כשהוא עסוק בעולמו את עדיין קיימת אצלו בלב? אלה רק רעיונות לכיווני מחשבה. "אילו היה אכפת לך ממני היית מאריך את הפגישה ומוסיף חמש עשרה דקות כשכל כך רע לי" מטפל שלתפיסתו שמירה על גבולות הזמן חשובה ואף קריטית ליצירת מרחב של אמון בטוח ומוגן, יסיים את הפגישה פחות או יותר במועדה. במקרה כזה אולי צריך לשים לב האם המצוקה נוצרת באופן קבוע תמיד לפני סיום השעה. "המטפל יודע שאני לא אוכלת ולא שותה. אילו היה אכפת לו הוא היה מגיש לי קפה ועוגה". בדרך כלל זו חריגה מתחומי הטיפול, אבל במקרה כזה המטפל יכול נגיד להזמין אותך כחלק מהשעה הטיפולית לרדת למכולת שברחוב ולארגן לך משהו לאחר כך. או לעזור לך לדאוג לעצמך ולהבטיח שתדאגי לך בתום השעה וכד'. "אילו היה אכפת לך ממני אז היית מטפל בי בחינם לאורך זמן ומבלי התחייבות כי אין לי כסף, או שהיית מוצא ספונסור שיממן את קיומי" סביר להניח שזה לא יקרה, אבל אפשר לדבר על הורדת מחיר, בתנאי שיש סיכוי שהדבר משרת את הטיפול לטובה ולא נופל במלכודת רגשית. הדברים הללו מורכבים מאד בדרך כלל. "הייתי רוצה להיות הדבר הכי חשוב בחיים של המטפל. שכל מה שקורה איתי יזעזע אותו ויסיח את דעתו מכל דבר אחר בחייו" משאלה לגיטימית ומובנת לגמרי. למרבית המזל דווקא, נקווה שמציאותית זה שונה. "המטפל יודע שאני צריכה קירבה וחום. אז למה הוא לא מחבק אותי?" ושוב חזרנו לשאלה המפורסמת של מגע בטיפול... לדעתי, כן חשוב לומר מה היית רוצה שיקרה בפגישות. זה לא בהכרח אומר שכך יקרה וההתנהלות של המטפל תשתנה, אבל הדיבור על המשאלות וההבנה שלהן בהדרגה יכולות לעזור ולהקל. מתסכל? נכון, את מאד צודקת... בייחוד מתסכל שיש שינויים שאמורים לחול בך ומתוכך ולא בדיוק ניתן לשנות או לתקן את השני (או את ההורים...). מטופלת

מודה לך מאד על התגובה המושקעת.ואני שואלת, לאור כל מה שכתבת יפה כלכך, האם למעשה אנחנו נמצאות בסוג של "סידרת חינוך"? כזו שנלמד בה לשנות את הצרכים והרצונות שלנו,ולא נגרום לאחרים למלא אותם עבורינו?? אכן, כך אמור להיות בחיים. אבל אני הייתי מצפה שבתוך החדר, אני כן ארגיש שהרצונות שלי סבירים והגיוניים, שהצרכים שלי לגיטימיים ואוניברסלים. אומנם, המטפל אומר זו במילים, אבל בעצם העובדה שאינו ממלא טותם, אני לומדת, ללא מילים, שמשהו ברצון/צורך שלי לא בסדר או לא תואם את דרך טיפולו. קשה לי המשבה שהכל כ"כ שבלוני בטיפול. נראה כאילו לעולם המטפל ישאל אותם שאלות, יעיר אותן הערות, יקדיש את אותן מ"ס דקות, ורק המטופל והסיפורים שלו ,ישתנו....

מיקי שלום, אני מבינה מדברייך שאת מתוסכלת מאד מיחסייך עם המטפל. אני מסכימה איתך שכדי ללמוד על עצמך עליך להרגיש נוח בטיפול ובקשר עם המטפל. אני חושבת שהנושא המרכזי ביניכם בקשר כרגע היא השאלה המטרידה "האם אכפת לו ממני?" , ויש מקום להתעכב ולברר נושא זה. איך היית מצפה שיראה זאת, מה מתאים לך ואולי גם מה מתאים לו. אני מסכימה עם "מטופלת" המעלה שאלות חשובות כמו- אם היה אומר שאת חשובה, זה היה מחזיק בנפשך? ואולי 8 חודשים זה לא מספיק זמן לדעת?, אולי הקשר עוד בבנייה?.. יש כאן הרבה דברים לשוחח עליהם, השאלה אם יש בכוחך להעלות את הדברים, בדיוק כפי שעשית כאן. ודבר נוסף חשוב - יש להזהר מלבלבל בין להבין ולהכיר בצרכיך לבין למלא אותם. הרצונות והצרכים שלך לגיטימיים ואוניברסלים גם אם המטפל לא ממלא אותם בעצמו. החשוב הוא להכיר בהם, לחוות איתך את הכאב שבחסר שלהם. שתפי אותו בתחושתך שאת לומדת מתגובתו שמשהו ברצונות שלך לא בסדר או לא תואם את דרך טיפולו. זו מהות הטיפול לשוחח על הפרושים שאת נותנת למה שקורה בחדר. בברכה, שרון

כתבת:" יש להיזהר מלבלבל בין להבין ולהכיר בצרכייך, לבין למלא אותם" מה הסיבה שהמטפל לא ימלא אחר צרכיו של המטופל, במסגרת הטיפול, אם מדובר בצורך לגיטימי והגיוני שלא פוגע במטפל או לא אסור בחוק. האם השעה הטיפולית היא לא שעה שאני משכירה כביכול מהמטפל לצרכי שלי במסגרת הטיפולית? לדוגמא: אם לי יש צורך, בחיזוקים, בפידבקים חיוביים, בתמיכה רגשית, האמנם לא מצופה מפסיכולוג למלא אחריהם, אלא להבין ולהזדהות? למה בעצם? אשח להסבר נוסף....