משחק ומציאות

שלום שרון, כתבתי כאן לפני חודש ומשהו.אני עדין נפגשת עם הפסיכולוג.קשה לי מאוד להיות בעמדה פגיעה/נחותה של מטופלת.וקשה לי עם זה שהפסיכולוג שהוא למעשה אדם זר נהיה דמות כל כך חשובה בשבילי, ואילו אני בשבילו סתם עוד מטופלת די מופרעת (הפרעת זהות דיסוציאטיבית או משהו כזה.קראתי על ויניקוט ועל אנשים שלא מסוגלים לשחק, נראה לי שאני לא מסוגלת "לשחק" אני יכולה להתנתק מהמציאות לגמרי או להיות במציאות לחלוטין ובגלל זה אני כל כך סובלת (וגם בגלל שהפס'מתעקש להחזיר אותי כל הזמן לתקופות אפלות בחיי - לילדות ) את לא חייבת לענות לי, עצם הכתיבה עוזרת לי כי אני לא יכולה לשתף אף אחד במחשבות שלי.

היי נעומי, זו בהחלט חוויה לא נעימה לחוש נחיתות או פגיעות בקשר עם האחר. אני מקווה שהרגשה זו תירגע במשך הזמן, ורצוי שהמטפל יידע על כך ויעזור לך כמה שניתן. אני לא בטוחה שאת עבורו "סתם עוד מטופלת.." ולדעתי תחושתך זו שווה בדיקה עימו. האמירה שלך על היכולת לשחק היא חשובה ומעניינת לבדיקה עם עצמך או בטיפול. לדעתי, אצל כל אחד יש יכולת לשחק אך יתכן כי לעיתים היא חבויה וזקוקה לתנאים ומרחב ע"מ לצמוח ולהתבטא. נראה לי שזו נקודה מאד מעניינת לחקירה. אגב, אפילו קריאת ויניקוט והמחשבות שלך על עצמך והסתכלותך פנימה היא כבר סוג של יצירתיות (או משחק אם תרצי). לגבי הדיבור על הילדות- זה בסדר לומר למטפל "בוא נעשה זאת לאט לאט, בקצב שלי, קשה לי עם החזרה הזו אחורה..". אני חושבת שמותר לך לומר מה מתאים לך, והוא יכבד זאת. זה בסדר ומתאים לשתף בהרהורים שלך. רבים אחרים מפיקים מכך! בברכה, שרון