חייב עזרה. כלשהי.

מקווה שאמצא כאן איזשהי עזרה. אני בן 32, עדיין גר אצל הורי. פוטרתי מעבודתי לאחר שנתיים. מאז שסיימתי תואר אקדמי באחד ממדעי החברה אני עובד בעבודות שלא ממצות אותי, מחליף עבודה כל שנתיים שלוש, לא מוצא שום כיוון, רב הזמן אני בבית לבדי. אני מרגיש ריקנות בפנים, הולך ברחוב כמו "מת-חי", אין לי כח וחשק לעשות כלום. אני רואה איך כולם מתקדמים ורק אני נשאר במקום, ובוכה בלב. באיבחון שנעשה לי לפני מס' שנים נאמר שיש לי הפרעת אישיות, ואין שום דבר שניתן לעשות בנידון. חייב עזרה. כלשהי.

אנונימי שלום, לאחרונה פונים אנשים במצבך לפורום, מספרים על איבחון שנערך להם בו אובחנה הפרעת אישיות והדבר השפיע עליהם קשות. אני מרגישה שיתכן כי גם עבורך זו היתה חוויה קשה ומעכבת. אבחנה של הפרעת אישיות אין פרושה "גזר דין מוות" על חייך הרגשיים (מה שתיארת במילותיך "הולך ברחוב כמו מת-חי"), יש הרבה מה לעשות ואין להתייחס לכך כאל מחלה (אגב, גם במחלות נפש, להבדיל, יש כיום טיפולים שונים המקלים על ההתמודדות ומאפשרים איכות חיים סבירה, קל וחומר עם הפרעה כזו). זוהי החלטה פנימית שלך אם לקום ולהאבק על חייך, לחפש משמעות, לצאת לעצמאות ולהתחיל להעיז ולקוות שיקרו דברים טובים. בינינו, יש אנשים ברמות ובתפקידים גבוהים ויצירתיים ביותר שחיים עם הפרעות רגשיות שונות. בסופו של דבר, זה תלוי בך. בברכה, שרון

איזה טיפול תמליצי לי? כבר איבדתי תקווה מלמצוא משמעות לחיי - אני מוכן לעשות כל דבר כדי להיאבק, אבל חייב כיוון.

אני מוצאת שבכל הפרעה יש יתרון. זה נכון שהחברה מחפשת את ה'נורמליות' האוטופית אבל היא בסופו של דבר באופן פרדוכסלי גם מעריכה קיצוניות למרות ההסתייגות הפורמלית ממנה. היום למשל כבר ברור שאנשים הסובלים מבעיות קשב וריכוז קיבלו מתנה גדולה (ואני אומרת לך את זה מנסיון) ביכולת להבחין בהמון חלקי מציאות במקביל מה שקשה לחברה 'הנורמלית'. אפשר לומר שאם לומדים להתמודד עם בעיית ההסתגלות שכרוכה בהפרעה אפשר ללמוד שהיא מעניקה יכולות מוגברות ואני מניחה שאפשר אפילו לראות את זה בממצאים מדעיים של סריקה מוחית. יש איזורים שמפותחים יותר על חשבון אזורים אחרים. אני למשל לא הייתי רוצה להיות 'נורמלית' ולוותר על כל השפע שניתן לי עם כל הכאב שכרוך בדבר.

את נשמעת כאילו את מרוצה ממצבך