למה

1.להמ אני תמיד מרגישה צורך לנחם את חברותיי ולהקדיש להן את זמני כשהן אובדות עצות? לא מסוגלת לסנן אף אחד בטלפון כי אחרת אני מרגישה נקיפות מצפון? 2. למה כשאני מכירה לחברות חדשות חברות ישנות שלי, החדשות גונבות תמיד תמיד את הישנות ואני נשארת בחוץ? איך זה ייתכן שבכל שלב בחיים שלי? צבא, תיכון, מכללה זה קורה??? האמת, אני זו שמתרחקת, מהחדשות ונותנת לישנות מרחב תמרון רק שאין לי מושג למה אני עושה את זה... 3. למה כשאני משוועת לאיזו עצה טובה אף אחד לא מרגיש צורך לסייע לי? למה תמיד שוכחים לי את מה שאני עושה? למה אף פעם לא מחמיאים לי ולא מכירים לי תודה? והכי גרוע - למה אני כן תמיד מכירה להם תודה? אפילו אם הם לא עושים כלום עבורי? למה אני תמיד כל כך מנומסת? 4. למה אני לא רוצה להידמות לאמא שלי? ולמה אני מרגישה שאני לא אצליח להמנע מזה ואהיה בסוף כמוה? היא לא נותנת לי להפוך לעצמאית (בת 25) והיא בעצמה לא עצמאית והיא בעצמה סובלת מה"נכות הזו" (תלותיות בבעלה). 5. איך גורמים להורים שלי לרדת מעליי ובכל זאת להמשיך לגור אצלם? או ש אין ברירה ואני אהיה חייבת לעזוב את הדירה אם אני רוצה שקט נפשי? 6. למה אני לא משוגלת להעמיד פנים? למה אני לא יכולה להיות ביצ'ית? למה אני לא יכולה לשלוט ברגשותיי ובעצמי? בבקשה, אל תפני אותי לטיפול...

עינת שלום, יש לך כל כך הרבה שאלות נבונות המצביעות על כך שאת רואה דברים בברור, שיש לך ציפיות מעצמך ומהסביבה אותן אינך מצליחה למלא, כרגע.. את גם מבקשת שלא אפנה אותך לטיפול (מעניין, משהו בך מרגיש שאולי היית יכולה להעזר בכך?..). הנושא שעובר כחוט השני בשאלותיך קשור בעיני למידה בה את מרשה לעצמך לומר לעצמך ולסביבה מה את רוצה וצריכה. יתכן שאת בתהליך שבו את כבר יודעת לומר לעצמך מה מפריע לך והשלב הבא הוא להעיז ולומר זאת בקול רם. לבקש כשצריכה עזרה, להעיז ולכעוס כשפוגעים או לא מסייעים כפי שרצית, להיות יותר אמיתית. אלה דברים שיכולים להשתנות ככל שתעיזי יותר. אז אולי גם יבוא האומץ לצאת מהבית.. בהצלחה, שרון

מניסיוני המעבר מבית ההורים לבית שאת בוחרת מקצר תהליכים (כן, עדיף לשמור את הכסף לדירה שכורה דווקא מאשר לטיפול אם אין כסף לשניהם...). נשמע שאת חייבת ריענון ולמרות שהתהליך נשמע מבהיל הוא בר ביצוע. לי המעבר עשה רק טוב ואפילו חיזק את הקשר עם ההורים. את מגיעה אליהם ממקום חדש של עצמך... בהצלחה!