דיכאון

שלום ד"ר רובינשטיין כשמישהו מתנהג באופן רגיל לגמרי כשיש סביבו אנשים, כך שלא ניתן להבחין בשום דבר "מוזר" אצלו, אך כשהוא לבד הוא נוטה לבכות- עם או בלי סיבה מוגדרת, להיות עצוב, לחשוב על דברים עצובים... האם הוא בדיכאון, או אולי הוא מוצא את הזמן הזה שהוא לבד על מנת לפרוק כל מיני מתחים, שהרי (אני חושבת) כולנו לפעמים "סתם" עם מצב - רוח ירוד. האם יתכן והבכי ממלא תפקיד לשם "ניקוי הנשמה" על מנת שאותו אדם יוכל לספוג עוד דברים,זאת אומרת, כדי שיהיה ביכולתו להתמודד עם דברים נוספים? מתי הבכי הוא בגדר "נורמאלי" ומתי הוא הופך למרמז על דיכאון? אם הבכי עוזר להירגע הרי שהוא דבר טוב, לא?

שלום דנה, ההתנהגות המתוארת בפנייתך היא התנהגות אפיינית לדיכאון. ברור, שבגלל מגבלות חברתיות רוב האנשים יגייסו שליטה עצמית כדי לא לבכות בפומבי או להביע רגשות קשים אחרים בפני הזולת. נכון, הבכי עצמו עשוי להיות "מזכך" ואם הברירה היא בין לבכות ובין לעצור את הבכי, מבחינה פסיכולוגית עדיף לבכות. ובכל זאת, נשאלת השאלה מה מעורר את הצורך לבכות באופן קבוע? הסיבות לדיכאון אינן חייבות להיות פתולוגיות והרבה אנשים נמצאים בדיכאון ומתרצים זאת לעצמם בתירוצים מן הסוג שהעלית (החיים קשים וכו'). התמונה המתוארת היא בהחלט דיכאונית ואני מאוד ממליץ לפנות לטיפול אצל איש מקצוע מוסמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין