שאלה

הגעתי למסקנה, כנראה נכונה, כחלק מטיפול שאני עובר שתופעות החרדה מהן אני סובל מקורן בהערכה עצמית נמוכה (שלא בצדק) ,כתוצאה מפרפקציוניזם שלא ממומש (מן סתם). השאלה שלי, לאחר הנאום הזה, היא כיצד ניתן להעלות את רמת הביטחון העצמי על מנת להתגבר על התופעות הפיסיות - טיפול פסיכולוגי כזה אמור לחזק אותך, ואולם אני לא חש שאני קרוב להתגבר על זה. האמנם הכל שאלה של זמן (וכסף)?

שלום דני, בקרוב יפורסם באתר מאמר שלי על נזקי הפרפקציוניזם. אני מבין שכתוצאה מהצורך לקצר את הצגת הבעיה, עשית כמה קיצורי דרך. חרדה אכן נמצאת בקשר הדוק עם פרפקציוניזם, כשברקע קיימות אהבה על תנאי מצד ההורים, תחושה של ביקורת וציפיות לוחצות של ההורים שהופנמו ע"י הפרפקציוניסט וברור שהשאיפה לשלמות גורמת חרדה, שלפעמים מלווה בהימנעות מפעולה, כי אם אני צריך להיות מושלם (מה שבלתי-אפשרי), אין טעם להתחיל לנסות לבצע משימות בלתי אפשריות. לדעתי, הטיפול צריך להתמקד בהגמשת הציפיות שלך מעצמך בצד הגברת הקבלה שלך את עצמך כאדם בעל מגבלות אנושיות כמו כולנו במקום כמכונת ייצור הנמדדת ע"י תפוקתה. קבלה עצמית זו נרכשת בטיפול דרך הקבלה של המטפל אותך ועל כן זהו תהליך לא קל ולא קצר, שבמקרה של טיפול בשוק הפרטי, גם עולה כסף. נראה לי שאת אותה ביקורתיות שאתה מפנה כלפי עצמך ועקב כך סובל מחרדה, אתה מפנה נגד המטפל ובכך תורם להכשלת הטיפול. הייתי מציע לתת לעצמך, למטפל ולטיפול הזדמנות הוגנת, לא עד אין סוף, אך גם בלי לעמוד עם סטופר ביד, כפי שאתה אולי עושה בכל מה שקשור להשגיות בתחומי חייך האחרים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום. אני מזדהה עם סיפורו של דני. אני גם כן התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני חצי שנה כבר. מהר מאד מערכת היחסים ביני לבין הפסיכולוג שלי הדרדרה. אני מרבה להפגע ממנו ולכן לכעוס עליו. ניסיתי להבליג, ניסיתי לשוחח על כך ניסיתי לעבור הלאה אבל זה לא נעלם. כל פעם יש משהו חדש. למשל בפגישה האחרונה הייתי כולי נסערת בגלל התעמתות עם הבוס שלי ובאתי לקבל עיצה איך להתמודד. הפסיכולוג שלי טען שסערת הרגשות שלי מחר תעבור כרגיל ושכדאי לי להבליג ולא להתעמת. גם אם זו היתה עיצה טובה אני הייתי מעדיפה להרגיש שהוא קצת יותר בעדי ומקבל את הרגשות הסוערים שלי גם אם מחר הם יעלמו. מקרים כאילו קורים כל שבוע. הוא רוצה שנדבר על זה אז אנחנו מדברים. לעולם הוא אינו מתנצל על התנהגות כלשהיא. אם אני אומרת לו שהוא פגע בי הוא מסביר לי שהוא לא אשם. אם אני אומרת שאני אסתפק באמפתיה לכך שנפגעתי (אפילו לא נראה לי שזה מפריע לו במיוחד) אז הוא מקשיב אבל לא עושה עם זה כלום. כשאני אומרת לו שהוא קשה לי הוא טוען שגם אני קשה. אני לא מרגישה שהוא מקבל אותי בכלל. אני כבר לא סומכת עליו ולא יכולה לספר לו שום דבר שחשוב לי באמת. כשאמרתי לו את זה הוא אמר שבינתיים אפשר להסתפק בלדבר על היחסים בינינו אבל זה רק מחמיר את המצב. כל שבוע מחדש אני שוקלת להפסיק ללכת. אני יודעת שאני קשה ואני גם יודעת שבשלב הזה אני כבר רגישה במיוחד ולא מוותרת לו על שום דבר. אני מנסה כל פגישה לפתוח דף חדש והפעם לא לכעוס אבל זה לא הולך. השאלה שלי היא מתי יודעים שכבר אין סיכוי? שהדינמיקה בינינו לא טובה? מתי זה כבר לא רק באשמתי? סך הכל חצי שנה של סבל בטיפול זה הרבה זמן.