טיפול, תלות ושאר מטעמים..

שלום שרון גם אני כמו הרבה מהכותבות כאן מתלבטת לא אחת האם יתרונותיו של הטיפול עולים על חסרונותיו. אני מרגישה שהטיפול תרם לי המון בלהבין את התנהגותי, שיפר את הרגשתי, אך התלות הנוראית הזאת לא נותנת מנוח. רק מלחשוב שהטיפול צריך להסתיים יום אחד ולא יהיה לי את המקום החם לבוא אליו , רק מזה נהיה לי רע. ההרגשה היא כל הזמן אמביוולנטית. כדאי ללכת כי זה עוזר לי, ולא כדאי ללכת כי זה מרגיש לא ממש אמיתי, ובמילא זה יגמר מתישהוא, אז אולי כדאי לגמור עם זה כבר עכשיו. אז מה אני שואלת? בעצם, איך יודעים שהטיפול הסתיים, כי מצדי אמשיך להגיע לנצח , וזה הרי לא הגיוני, ושאלה שניה איך מסיימים טיפול בלי להכנס לדכאון , כי נראה לי שאני כבר בשלה להמשיך לבד אבל פוחדת. (אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה על זה, אבל בכל זאת רציתי לשמוע עוד דעה מקצועית) תודה ושבת שלום

שלי שלום, אין פה כללים מוסכמים או ידיעה ברורה מתי מסיימים ואיך, כל אחד ומצבו, וצרכיו... אם עולות בך מחשבות על כך, זה יהיה נכון לשתף את המטפלת בהן כי תהליך של פרידה נעשה בתוך הקשר איתה ומתוכו. היא מכירה אותך טוב, ולה יש את הכלים לעזור וללוות בתהליך הזה בדיוק ע"מ שלא תהיה נפילה לדיכאון וכדי שזה יהיה מגובש ותואם לצרכיך. גם לשם כך את בטיפול, אז תשתמשי בו לצורך פרידה! (כוונתי לשימוש במובן החיובי- כמו שתינוק משתמש בהוריו כדי לגדול). שבת שלום, שרון