ניכור מצד ההורים

זה אולי ישמע מצחיק שבגיל ארבעים הכל עולה החוצה. העניין הוא שמהילדות חוויתי ניכור מצד ההורים שלי. היום ברוך השם יש לי משפחה בריאה ואוהבת. בעל מקסים ושלושה ילדים נהדרים. העניין הוא שמאד קשה לי לשחרר את החוויות הקשות שחוויתי בילדות מצד ההורים בפרט שגם עכשיו הם חיים לידי וממשיכים להתנהג בצורה מאד אגואיסטית. מאד דורשים לעצמם אך בעצמם לא יודעים לתת: תשומת לב, אמפטיה, התעניינות, אהבה. אתמול היה ממש פיצוץ ושפכתי את הלב בבכי ובהתרסה מולם. זה כבר קרה מספר פעמים בעבר. הם כמובן מכחישים ולא יודעים בכלל על מה אני מדברת ומצד שני הבקשות הענייניות שלי שנהיה, למשל, יותר בקשר, שיגיעו לביקורים, שיאפשרו לי לבקר לא נפתרו והכל נשאר כרגיל. אחרי הפיצוץ אתמול נשארתי מרוקנת, מסמורטטת עצובה ואפילו באיזושהי קבלה שאומרת, זהו. הם כאלה. קבלי את זה ודי. בעלי אומר לי להתרכז במשפחה שלנו ובאהבתו חסרת הגבולות אלי. הם ממשיכים להצדיק את ההתנהגות שלהם בכל מיני שטויות ואני נשארת בתסכול שלי. איך מתמודדים? למרות שאני בכל פעם מחדש מחליטה שאקבל את זה ואתרכז בטוב, אני כל פעם מחדש נפגעת, בוכה ומרגישה איום ונורא. האם מוכרת תופעה כזו שבגילי הכל פתאום צף ונעשה ממש בלתי נסבל? מה עושים?

שלום ענת, איזה מזל שיש לך את בעלך וילדיך, נראה שלמרות חוויית הניכור עמה גדלת והתמודדת כל השנים, הצלחת לבנות משפחה ולתקן את חוויית הניכור בחוויה אחרת, של אהבה ותמיכה. אני חושבת שלאורך החיים מתרחשת מפגש, בנקודות זמן שונות, עם חוויות העבר. הנסיונות שלך לדבר עם הוריך ולהציל משהו מהיחסים ביניכם, או לקבל משהו שאת צריכה, הם נסיונות טבעיים. זה מראה על הכוחות שלך ועל כך שאינך יכולה באמת לוותר על הקשר עימם. יחד עם זאת יש לכך מחיר של התרוקנות תסכול ועצב, וזה קשה. אולי כעת את בגיל שהתפנית מעט להסתכל על עצמך ועל האנשים המשמעותיים לך ולנסות לשקם יחסים שחסרים לך.. נראה לי שאת מתמודדת הכי טוב שאת יכולה ויש לך איתך אדם שמבין ותומך בך בתהליך הקשה הזה, של קבלת הוריך על כל חסרונותיהם המכאיבים. מקווה שתמצאי דרך להיות איתם אחרת, בלי לחוש ננטשת מחד ועם יכולת לראות או לקבל את מה שיש להם לתת מאידך. שבת שלום, שרון