ייאוש...

שלום, אני סובלת מהפרעת אכילה, דכאון, וחרדות, ומטופלת כבר כמעט שנה בפרוזאק ובשיחות. השינויים המעטים שחלו הם חיצוניים, ולמעשה נותרתי עם אותן תחושות של דכדוך, חוסר תקווה ואין אונים למול חוסר הביטחון העצמי התהומי שלי. אני יודעת לנתח את מצבי באופן מדוייק, אני יודעת מה לא בסדר, מעולם לא היו לי חיי רגש ומרגישה שלעולם לא יהיו לי חיי רגש מספקים. לא מוצאת אנרגייה להתמודד בעולם מנוכר ואכזרי כל כך, ובעצם מה הטעם להתאמץ? כל מפגש עם בני אדם קשה לי כיון שהוא מוצץ ממני אנרגייה - אני תמיד מנסה לרצות את כולם וברור לי שכולם חזקים ממני. סדר העדיפויות שמקובל בעולם לא כל כך מובן לי, הרי עצם ההישרדות קשה כל כך, אז מאיפה אנשים מגייסים אנרגייה ורצון לגדל ילדים, ולהיות הישגיים? בסופו של דבר, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי לאדם שהוא מאוד מודע לעצמו אינו דבר יעיל כל כך. אני מודעת למה שמכשיל אותי, אני מודעת למחשבות השליליות שלי, אבל איני מצליחה להתחזק באמת. אני מצטערת שזוהי הנימה של דברי אבל אני באמת ממורמרת מהחיים, מעצמי ומנסיונות טיפול כושלים. הלוואי והייתי מוצאת טעם לסבל אבל מבחינתי ה"חיים" הם דבר שצריך להעביר איכשהו, תוך נסיונות לעקוף פגעי טבע ופגעי אדם. מישהו כבר אמר פעם שהגיהנום הוא הזולת. לפעמים זה נכון. למה איש אינו מדבר על כשלונות הטיפול הפסיכולוגי ועל אוזלת ידם? הרי בסך הכל יש אנשים חזקים ויש אנשים חלשים והשיפורים המושגים הם מינימליים.

יקירתי, אני כ"כ מזדהה עם מה שכתבת. את לא לבד. אני רק בראשיתו של הטיפול הפסיכולוגי. מקווה שמסקנתי לא תהיה דומה... בכל אופן, הרי שכתבת בעצמך, שאת כל הזמן מנסה לרצות את כולם. הנטיה הזאת בטח שלא משאירה לך מספיק זמן לעצמך. אולי הגיע הזמן שתעצרי את הסחרור הזה ותשאלי: "מה אני רוצה לעצמי בחיים האלה?" משהו שאת באמת רוצה! לא כי צריך או כי החברה אומרת לנו שזה טוב/נכון... אם יש לך מחשבות שליליות, הריי שתפקידן אחד הוא: למנוע מעצמך להרשות לעצמך לקבל משהו מן החיים האלו. ואם את מודעת לכך, הרי שהפתח לטיפול בבעיה כבר נמצא מולך. עלייך רק להעז ולנסות. מקווה שתתחזקי ותזכי למצוא קרן אור בתוך האפלה. ממני, מיואשת עם טיפת תקווה...

שלום, המכתב שלך נגע לליבי מכיוון שגם אני עברתי את זה. הרגשתי רוב חיי שקיום החברה הוא שגורם לי להרגיש לא נוח ולא מאושר. כל יום חשבתי לעצמי כמה טוב היה לו יכלתי לחיות לבד בעולם. תמיד היה קשה לי להתחבר לרוב האנשים, היה לי בטחון עצמי נמוך. הייתי מודע לכל זה לחלוטין אך לא יכלתי לעשות דבר כנגד זה. הרגשתי שאני חכם מספיק כדי לוותר על שירותו של פסיכולוג. עם השנים המצב השתפר מאד.יש לי עדיין בעייה עם החברה, אך היא הפכה למנוונת כמעט. כלומר לא משפיעה על חיי. מה גם שעם הגיל אפשר לבחור להתרחק, או שלומדים לבחור את הסביבה הקרובה המתאימה. אני חושב שהמפתח לשינוי היה החיבור לזהות האמיתית שלי, להוציא את מי שאני עם היתרונות והחסרונות. כאשר הרגשתי יותר נוח עם עצמי ועם שחרור הזהות האמיתית שלי (למרות שהתכונות האמיתיות היו בניגוד לציפיות החברה, בעיקר מבחינה מגדרית), הכל השתפר בבת אחת - הביישנות דעכה, הצורך באישור מן הסביבה, המעמד החברתי. אני חושב שפסיכולוג יכול לסייע בבעיות מהסוג הזה, אם כי אפשר להצליח לבד עם כוח רצון. מה שכן, הבעייה הזו הלכה ודעכה אך בעיות אחרות בחיים התווספו הנוגעות לתחומים אחרים. השורה התחתונה היא שהחיים כמו גם האישיות משתנים תדיר לכן רצוי שלא תאבדי תקווה. מצד שני, החיים הם קשים ומלאי בעיות (לכל אחד!). עם זאת כל אחד חווה גם רגעים טובים. לדעתי רצוי להנמיך ציפיות. החיים אף פעם לא יהיו מושלמים. אני לא בטוח אם זאת היתה כוונתך. אם כן,מקווה שעזרתי קצת.

אני מאוד מזדהה איתך

גם אני מאוד מזדהה איתך...הצלחת לתאר יפה גם את המחשבות שעוברות בי.אבל בכל זאת יש לי 2 דברים לנסות להציע: א. אולי להגביר מינון הפרוזק? ב. אולי יש מקום להחליף מטפל? בהצלחה ושתרגישי מאוד טוב!!-יערה נ.ב-בא לך להתכתב? [email protected]

שלום לך, אני לא חושב שיהיה זה בונה לדון בהצלחותיו ובכשלונותיו של הטיפול הפסיכולוגי באופן כללי, אלא רק תוך התייחסות אלייך. בהקשר זה כדאי להעיר שני דברים: ראשית, מודעות עצמית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לשינוי, ולפי גישות מסוימות (למשל, הטיפול ההתנהגותי) היא אף אינה תנאי הכרחי. שנית, ישנם אכן לא מעט אנשים, ואולי את בתוכם, המשתמשים בתובנות שהם רוכשים בטיפול כדי להכשיל את הטיפול. כלומר, הם משתמשים בכלים שהם רוכשים בטיפול (בעיקר באורייטנאציה פסיכודינאמית) כדי לנהל מעין דיאלוג עם עצמם, לפרש כל תופעה ולעיתים גם את היפוכה של כל תופעה ובכך מנטרלים את המטפל. תופעה זו מוכרת אצל אנשים הסובלים מקונפליקטים מאוד עמוקים היוצרים אמביוולנציה קשה לגבי השגת שינוי. חלק גדול מאנשים אלה מפיקים רווחים מישניים ממצבם, אשר למרות שהוא קשה, פוטר אותם מהתמודדויות מסוימות. את כותבת, למעשה, שאינך יכולה עם אנשים ואינך יכולה בלעדיהם ואת נשמעת בדיכאון מעיק. על סמך תיאורייך לא הייתי אומר שהזולת הוא הגיהינום, אלא שאת הפכת להיות האוייב מספר אחד של עצמך עד כדי כך שאת נושכת את היד המושטת לך לעזרה. כשלונות בפסיכותרפיה קיימים, הם נחקרים כל הזמן והנושא ידוע ומדובר. השאלה אם דיון אקדמי זה עוזר לך. אם את סבורה שתוכלי להתקדם יותר ללא טיפול, נסי זאת. נראה לי על סמך תיאורייך שקשה לך מאוד להפקיר את עצמך בידי המטפל ולבטוח בו וכאמצעי אחרון להשגת שליטה בחייך את מנסה לשלוט במטפל ובטיפול במקום לוותר קצת לשניכם ולתת לעצמך הזדמנות להיעזר. אם פנייתך מהווה אכן ניסיון להיעזר ולא רק שימוש בפורום כבימה לחשיפת מגבלות הפסיכותרפיה, שבהחלט קיימות, אני מציע לך להדפיס את פנייתך ואולי גם את תגובתי לה ובמידה שאת נמצאת כעת בטיפול, להראותן למטפל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נדמה לי שמשפט המפתח , כפי שמישהי חכמה כתבה לך פה, הוא: אני תמיד מנסה לרצות את כולם. וכאן טמון חלק גדול מהעניין השאלה היא באמת לברר מה נותן הסידור הזה, וכאן ההסבר להיתקעות הטיפולים החיבור לזהות האמיתית כפי שכתב כאן "מישהו" משלים את זה. בעצם הכוחות הפנימיים טמונים בך, אלא שבלי ספק ישנם רווחים אדירים מהישארות במצב הנוכחי, מה שמביא להתנגדות חזקה לטיפולים למשל, לא להתמודד, לא לקחת אחריות. (בחירה בתסביך הקורבן ), וכו' כמה שזה מוזר אוליי, הבחירה במצב היא שלך. ורק את תוכלי להוציא את עצמך ממנו, בהחלטה שלך. שזה תהליך לא פשוט . וממושך. ולא נעים להגיד, לפעמים לא מספיק רע, ובסך הכל די נוח, וכדי לצאת מזה, צריך שיהיה ככ רע, וכאן נקודת ההתחלה לשינוי. בהצלחה סיגל

טוב!