שלום שרון,

בזמן האחרון, הגעתי לגיל 40 ומרגישה שזה הסוף... שנגמרו לי החיים. הגעתי לגיל הזה כשאני לבד ומרגישה שלא הספקתי כלום ושאוטוטו אעזוב את העולם, כי הזמן עובר מהר וגם אם אחיה עוד 20 שנה, מרגישה שזה מאד קרוב. ומרוב מחשבות כאלה, מרגישה ייאוש ושזה אבוד לי לנסות כי בן זוג כבר לא יהיה וילדים גם לא. אז לשם מה להמשיך? מצד אחד פוחדת מהמוות ומצד שני מייחלת לו כי מרגישה שמכאן המצב רק הולך ונהיה יותר גרוע. סליחה על הייאוש.

שירית שלום רב, אינך צריכה להתנצל על הייאוש, אלה רגשותייך, ונשמע שהם קשים מאד בתקופה זו. אנשים רבים בהגיעם לגיל 40 מוצאים עצמם עורכים מעין חשבון נפש, ולעיתים הוא לא פשוט ומורכב. נראה כי כרגע את בחלק המיואש והפסימי מאד של חשבון הנפש שלך, ואיבדת אמונה שניתן להשיג חלק משאיפותיך. זה מכאיב שדברים שחשבנו שיהיו לנו לא מתגשמים כפי שחשבנו, אך את באמת באמצע החיים ולא בסופם, והכל עוד אפשרי..כמו מהתחלה... נשמע לי שהמחשבות הפסימיות, תחושת המוות המתקרב "אוטוטו" כהגדרתך, עלולות לנבוע מדיכאון. אם זה נכון ואת מזהה אפשרות כזו בתוכך, האם חשבת לטפל בכך? זו יכולה להיות גם הזדמנות עבורך לבדוק עם עצמך מה הושג ומה לא, לראות את הדברים בפורפורציה אחרת עם אדם מבחוץ שעוזר בכך (כוונתי בטיפול). אנא חישבי על כך. לילה טוב, שרון