הדינאמיקה שהיתה בינינו אתמול

אתמול נפגשתי עם חברה ותיקה וטובה. לאחרונה אנו נפגשות בממוצע אחת לשבועים-שלושה. אני מחכה לה באוטו מחוץ לביתה. היא מופיעה בכניסת הבית לאחר כעשרים דקות, כשתם טקס השכבת הילדים (הם הגיעו היום לקצה גבול העייפות והיה קשה במיוחד להכניסם למצב של נכונות לשינה). היא כעוסה; הפנים שלה קשות וארוכות. היא כועסת על בעלה - יש לה חשבון קטן אתו, שעלה הערב שוב, על נטייתו לשכוח דברים ולהיות חסר אחריות - ובאה אליי מייד לאחר שהתפרצה וצעקה עליו. כעס מהול באשמה. אני סופגת אותו אל תוכי בלב נחמץ. היא נותנת לי דיווח קצר על מה שהתרחש בבית. אסור לי לדבר - זה ברור. אסור כי היא כועסת ומפנה אלי חיצי הדיפה סמויים- מתקפדת לכדור קוצני ושותק; אסור כי במשך שנות נישואיה לימדתי עצמי שאין לי דריסת רגל בענייני המשפחה הפנימיים; ואסור כי הפכתי פחדנית וחסרת בטחון (גם מולה) ומה כבר לי, הרווקה, יש להגיד בענייני זוגיות? אני נכנסת רק כשאני מוזמנת לשם (ואני מוזמנת לעיתים, לאחר שוך הסערה). פעם היתה בי יותר העזה. פעם היתה בינינו יותר קרבה וחלק מן הכעסים הופנו ישירות אלי. פעם הרשיתי לעצמי לחדור גם למקומות שמאותתים לי 'אין כניסה'. זה השתלם, גם אם במחיר של מטח יריות. אנו נוסעות באוטו קצרות לעבר בית הקפה בו נשב, מדברות בינינו במשפטים מקוטעים ומעט נוהמים. ביציאתנו מהאוטו אני מבקשת לרכך - מנסה לדבר על מה שהיה עם בעלה, לגעת בה ברפרוף. גופה מתקשח למול המגע. אני מדמה בעיני רוחי חתול דרוך שמקשת את גבו, ומסירה את ידי. עכשיו בבית הקפה. היא מנסה לדבר, לשאול לשלומי, לשוות לדבריה נימה מחוייכת, יומיומית. זה יכול דווקא להוות פתח... אפשר להרפות ולעשות עיקוף קטן. בסוף נחזור. היא מספרת שהיום הם היו ב'על האש' עם החבר'ה של בעלה ועל איך היה נחמד, וגם קצת משעמם כי כולם דיברו על לידות ועל הרגלים של תינוקות קטנים, ועל מה לעשות ואיך, והיא כבר לא שם [ואז, כרגיל, היא מונה המון לידות שהיו לאחרונה בקרב חוג מכרינו]. ואיך אנשים מתחילים לרכוש לעצמם בתים יפים ולטפח אותם ולקנות לעצמם חפצים יפים ולשפץ [שוב, רשימה ארוכה של מי שעושים זאת מביןמכרינו המשותפים]. ואיך העובדה שיש ילדים מעודדת הורים להיות פעלתניים, לצאת לטיולים, לארגן אירועים חברתיים. ועוד כהנה וכהנה. ובי - בעיקר לנוכח תחושת הריחוק בינינו והמתח שהצטבר בנו עוד מקודם ולא נפרק - כבר עולה החמיצה הפנימית של מסכנות הלבד שלי, של השונות שלי, של האדם הנרפה שנהייתי, של הרווקות שלי (ולא רק היא) שמשאירה אותי מאחור ומופרשת מהכלל. אני מדברת אפוא מרחוק. הרבה משפטי מרמור מתדפקים על דלתות התודעה שלי ואני שותקת אותם. אני לא אוהבת את הבעבוע המוכר הזה שעולה בי (והוא אכן מצמצם נוכחות עם השנים) וכבר בקושי נוטה לחלוק אותו עם חברים בצורתו הגולמית; הם- החברים בני גילי, אשר שעטו להם למקומות אחרים בחיים- שכחו את התחושות הללו ולא לגמרי מעוניינים לשהות בהן, כך נדמה. אבל לבסוף מתגלץ' משהו: היא מדברת על בית עם גינה ועל כמה נחמד יהיה לצאת בבוקר ולשתות קפה על הדשא; היא שואלת לדעתי, ואני - בטון עייף - פוצה את פי ואומרת: "כבר אין לי חלומות...". מה תגידו? - הקצנה, רחמים עצמיים, מניפולציה זולה, המוני מילים כלואות שמצטברות למשפט לקוני אחד, כמעט נקמני. היא לא מגיבה; עולה בה מיאוס (ובצדק) והיא גם לא כל כך פנוייה - עדין עמוסת מתח ואשמה מן הריב שאתו יצאה מן הבית. אני מתעשתת ומתקנת את עצמי; כלומר, עונה לשאלתה כיאות. אנו משלמות את החשבון ויוצאות לסיבוב קטן לפני שנגיע לאוטו. תוך כדי הליכה משהו מתגמש באוירה ואנו מתחילות לנוע אחת לעבר השניה. אני לוקחת נשימה עמוקה, מנקה את עצמי מן השאריות של מה שעמד בינינו בשעה וחצי האחרונות (או אולי יותר), ומספרת על משהו שמעיק עלי לאחרונה. עכשיו גם היא: מתחילה בכך שהיא מתה לחזור הביתה להתנצל ולהתפייס אחרי מה שהטיחה בבעלה, מדברת על הקושי שבלהיות בעמדה הכעוסה תמיד, לראות את עצמה מגיבה כך, ועוד. עכשיו מותר לי? כמה מותר? עד איפה? אני נענית בקטן, בגישוש, בהתנהלות קטועה שאינה יודעת היכן ואיך למקם את עצמה, אבל שמחה כל כך שמשהו מן הקרבה, מן השלנו, חזר להיות... אני לא שואלת שאלה ולא בהכרח מבקשת תשובה. רק רציתי להניח כאן מקטע של חיים ולשלוח למקום שיש בו אולי אזניים, מקום שהוא לא רק ביני לביני. תודה

. שלום, זו את ממהודעה הקודמת על איך דיבור על העבר בטיפול עוזר? חשוב לי לדעת אז אוכל אולי לקשור בין הדברים... בכל אופן הדינמיקה שתיארת נוגעת ללב, יש לך יכולת ביטוי והבנה של תנועה רגשית פנימית עדינה ומרשימה..ניכר שהרבה מטריד אותך בתוכך ואת כמהה למקום לשים כל זאת. כמו מחפשת מקום שבו יהיה מקום ל"ביני לביני" בנוכחות אחר מקשיב ופנוי. אני מאחלת לך שתמצאי מקום כזה. שרון קורן לזרוביץ עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית

תודה. על ההבנה ועל האזניים. אגב, אני לא אותה נקודה שכתבה למטה, אבל היה מעניין לשמוע איך היית מקשרת בין הדברים :-) נקודה