התיעצות.

היי שרון הבעיה שלי כאדם היא בכך שאני מרוכזת מידי במה חושבים עלי, האם אני מצליחה להרשים וכמה, האם אוהבים אותי , או לפחות מחבבים,.. אני כל הזמן צריכה אישור מהסביבה שאני מקובלת ורצויה, ומה גם שאין סיבה מיוחדת לקבל אישור שכזה, אני לא אטרקטיבית במיוחד, טיפוס די מאופק,משעמם וחסר ברק. גם בטיפולים שהייתי הדפוס הזה חזר על עצמו, ובמקום להתרכז בטיפול, הראש היה מלא בכמה אני מרשימה ומיוחדת בעיניה, כבר לא יכולתי לסבול את עצמי בסיטואציה הזו, ובסופו של דבר עזבתי את הטיפול, כמו שעזבתי כל מסגרת שנמצאתי בה, כשהרגשתי שנמאסתי על עצמי.(ואולי גם על אחרים) חוץ מטיפול שלא נראה שאני חוזרת לשם, האם יש לך משהו אחר להמליץ עליו, דרך חשיבה שונה, או כל דבר אחר שעולה בדעתך.גם התיחסות למקרה זה בסדר. תודה.

הי גליה, הצורך לקבל אישור מהסביבה ולחוש אהובה ומוערכת הינו צורך בסיסי וחיוני לקיום של כל אחד מאיתנו. הוא מתגבש דרך המבט וההערצה של האם (או האב) כלפי ילדם בגיל הינקות, ובתהליך מורכב הופך במשך השנים למבט שלנו על עצמנו בכעלי ייחודיות ומיוחדות. נשמע לי מתיאורך שבתחום הזה של ההערצה או האהבה שלך לעצמך יש משהו עצור, את לא בטוחה שאת מיוחדת או ראויה לאהבה והערכה, או לפחות את בבדיקה מתמדת של העניין, ומחפשת לקבל זאת דרך היחס או המבט של האחרים כלפיך. נדמה לי שהכל מתחיל בנקודה זו..יתכן כי הדרך היחידה שאת מכירה להשגת היחס החשוב הזה (של אהבה והערכה) הוא דרך ביטול של עצמך וריצוי ומילוי צרכיו של האחר. אין ספק שזה מתיש ולכן לאחר זמן את מוותרת ועוזבת. אלה נושאים מורכבים אך בעבודה טיפולית טובה ניתנים לעיבוד ולשינוי. נראה לי שעזבת את הטיפול דווקא בנקודה חשובה בה האופציה המועילה יותר היתה לשתף את המטפלת באכזבה שלך ממנה ומהתסכול שלא ראתה את המיוחדות שבך, ואת העיסוק החזרתי בלהרשים אותה. ואולי כפי שציינת פחדת שנמאסת עליה? אלה רגשות באמת קשים להכלה, אך אם מתמודדים עמם - קורה השינוי. יש סיכוי שתפני שוב לטיפול? נראה לי כי זו המסגרת היחידה בה ניתן לעבוד על הדפוסים הללו. מקווה שתמצאי פתרון שיתאים לך, בהצלחה!