עדיין חושבת על המטפלת שלי.......

שלום ד"ר רובינשטיין... בנובמבר כתבתי לך כאן שאני חושבת רבות על המטפלת שלי. ייעצת לי לספר לה, להדפיס את המכתב בפורום ולהשאיר לה... אך מאז...עברו ארבעה חודשים ולא עשיתי זאת. אני מגיעה לטיפול, משוחחת על מה שמשוחחת, ומעולם לא מזכירה את זה שאני כבר חמישה חודשים חושבת על הטיפול הזה כנראה באופן אובססיבי. אחרי חמישה חודשים.....זה כבר מתחיל להמאס, להרגיז. אני חושבת שזה פוגע בתפקוד היומיומי שלי. אני חושבת על הטיפול המון. מצפה לשעה הזו בקוצר רוח... מחליפה בראשי תסריטים אפשריים לשיחה הבאה... אני מתביישת מאוד לספר לה על זה. הבושה היא ענקית, בלתי נסבלת. אני לא מסוגלת להגיד לה את זה. במקום זה אני מוצאת עצמי משתפת פסיכולוגים באינטרנט/חברות...משתפת את כולם חוץ ממנה. אני מרגישה שבשעת הטיפול אני כל כך לא טבעית. אני לא אני. חשוב לי מה היא חושבת עליי, חשוב לי איך לדבר באופן שירשים אותה, ובעצם כל מה שמעניין אותי זה ה"עטיפה" שלי ולא הנפש והאמת שלי. אני לא מסוגלת להניח בצד את האגו שלי, המנופח הזה שלא נותן לי להגיד לה שהיא כל כך משמעותית עבורי. אני צריכה להיכנס לקלינקה ואיכשהוא להשאיר את האגו שלי בחוץ, לוותר על השליטה, לשבת מולה ולפרוש את האמת- שהטיפול והיא הפכו למרכז עולמי... אוקיי, מה עושים? תודה!!!!

שלום שון, העובדה שהטיפול הפך להיות מרכז עולמך מעיד אמנם גם על חשיבותה של המטפלת בחייך, אך גם על כך שחייך ריקים מתוכן, מבחינה מסוימת, שכן אחרת, קשה היה למטפלת ולטיפול לתפוס נפח כל כך גדול מהם. אם ה"ווידוי" בפני המטפלת הוא משימה בלתי-אפשרית, אולי כדאי לשנות כיוון ולחשוב עם ובלי המטפלת איך למלא את חייך בתכנים אחרים. את כותבת שאת משתפת חברים במה שקורה לך עם הטיפול - איזה מקום הם תופסים בחייך, למשל? מה עוד קורה בחייך מלבד הטיפול? בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com