מילכוד

לדוקטור גידי רובינשטיין שלום, תמיד עודדו אותי להחצין רגשות , במיוחד כעס ובמיוחד בטיפול אבל כשעושה זאת (בצורה עדינה) או מגלה איזושהי ביקורת , הכל מתהפך : הכועס (אני) הופך נכעס ולבסוף כמובן זה נגמר עם ייסורי מצפון והתנצלות שלי. אז בשביל מה??!!!??? כבר לא יודעת איך להתנהג וכמובן שמעדיפה להימנע. לא יכולה לשאת שפגעתי במישהו. אודה על כל עצה.

שלום שול, אני לא יודע מי לימד אותך שתמיד צריך להחצין רגשות. לא טוב "להחזיק דברים בבטן" באופן קבוע, אך יש להפעיל שיקול דעת מה לומר למי ומי מוכן לשמוע מה. זה נכון אפילו כשמדובר בבני-זוג. אדם צריך להיות מסוגל גם להכיל בתוכו רגשות שהחצנתם רק תגרום יותר נזק. נכון שבטיפול פסיכולוגי רצוי לבטא מה שיותר רגשות. זו סיטואציה מיוחדת שאמורה להיות מוגנת, אך מחוץ לטיפול סתם גילוי-לב מופרז עלול לגרום לקשיים בין-אישיים ניכרים. אנשים לא בנויים לשמוע הכול על עצמם והחיים אינם טיפול פסיכולוגי (אנשים שנמצאים שנים רבות בטיפול, בעיקר פסיכודינאמי, נוטים לעיתים לשכוח זאת). היו פילוסופים שאף ראו סתירה מוחלטת בין אותנטיות וקומוניקציה (למשל, רוסו, סארטר, היידיגר ועוד), אך אין ספק, בראייה מציאותית, שיש למצוא את שביל הזהב בין גילוי-לב מוחלט ובין הסתגרות מוחלטת והעמדת פנים, הכול בהתאם לנסיבות ולנפשות הפועלות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com

כנראה שלא הייתי מובנת ואני מתנצלת.. - כמובן שהתכוונתי לטיפול - כשמטפל עודד אותי לבטא את הכעס (כי באופן מיוחד קשה לי אפילו להודות בקיומו ובדרך כלל מפנימה אותו או מכוונת אותו כלפי עצמי) וכשרק הודיתי בקיומו, או ביטאתי איזושהי ביקורת עקיפה - למשל שמרגישה תקועה בטיפול, הוא הגיב ונפגע באופן אישי. ייתכן שאני מתקשה לשאת זאת יותר מרוב האנשים , שפגעתי או הכעסתי מישהו - וישר חוששת משנאה, דחייה וניתוק הקשר. סליחה ותודה.