מחשבות אובססיביות
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
ד"ר רובינשטיין, שלום רב.. אני נשואה שנה וחצי , יש לי ילד בן חצי שנה... אני אתחיל מהתחלה. הבעיה שברצוני להתייעץ לגביה התחילה מאז שהכרתי את משפחתו של בעלי. מדובר באחותו של בעלי-גיסתי. בפעם הראשונה שנכנסתי אליהם הביתה, כבר מאז היחס שלה אליי היה קר בלי שום סיבה. וזה הפריע לי. אני טיפוס כזה שחייב כבוד, מינימלי לפחות. אני רגילה מראשית חיי לפירגון ותמיכה ואפילו הערצה של כל הסובבים אותי. תמיד הייתי בחורה רצויה ומקובלת בחברה, וברוך ה' אני רואה הצלחה בכל תחום שאני חפצה בו. מלבד גיסתי. כאן אני רואה כישלונות, חוסר תקשורת , עקיצות מצידה, קרירות וניכור שכה מפריעים לי...עד כדי הפרעה בחיי היומיום שלי. לא שהיא מפריעה לי, אני בקושי מרגישה בנוכחותה (היא לא בקשר איתנו בכלל...חוץ מטשיחת טלפון פעם בחצי שנה, או אימייל שמתאמצת לשלוח לנו..) מה שמפריע לי זה האובססיביות שלי אליה, היא כל הזמן בראשי, כל לילה אני חולמת עליה שהיא סופסוף מדברת איתי, לפעמים אלה חלומות מפחידים שאני מכה אותה, מקללת אותה... קשה לי עם המצב הזה שלי עם עצמי ואני חסרת כלים בהתמודדות הזו. חשוב מאוד לציין , שכבר פניתי אליה ישירות ודיברנו שעה ארוכה על הנושא פנים מול פנים (כאשר מכתב ארוך מצידי קדם לשיחה) ואח"כ דרך המחשב, מסתבר, ממה שאמרה לי שהיחס שלה נבע כתוצאה מקנאה ובגלל ש"הייתי חברה של אחיה..." זה היה ברור לי... עדיין קשה לי. מה אתה ממליץ לעשות עם עצמי?
שלום יסמין, קראתי בתשומת-לב את פנייתך והמלצתי היא לפנות לטיפול פסיכולוגי (ייתכן שבשלב הראשון יהיה כדאי לשקול גם טיפול תרופתי קל). מדובר בדימוי עצמי נמוך מאוד שלך התלוי באופן קיצוני בחיזוקים מהסביבה וכשאת לא מקבלת אותם את מאוד סובלת. כלומר, במצב הנוכחי הרווחה הנפשית שלך תלויה באופן קיצוני מדיי ביחס הסביבה אלייך. אני מעריך שהטיפול יהיה די ממושך הואיל ודימוי עצמי הוא דבר שנבנה לאט ובהדרגה. בנוסף, כל למידה יכולה לשפר את הדימוי העצמי. חשבי על קורסים או חוגים שעשויים לעניין אותך, אבל זה כמובן רק תוספת לטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com
את זה שיש לי ביטחון עצמי גבוה והערכה עצמית גבוהה מאוד? איך זה מסתדר עם דימוי עצמי נמוך? (אני די מסכימה עם זה...) אני טיפוס מאוד פתוח, דברן, אין לי בעיה לעמוד מול קהל... בדרך כלל בעלי דימוי נמוך "נתקעים" איפשהוא בחייהם ואני מאוד מתקדמת, צומחת, חברותית. האם יש הבדל בין 3 המושגים האלה? (הערכה עצמית, דימוי עצמי, ביטחון עצמי) כי אם מדובר באותו הדבר, הרי שיש פה סתירה פנימית בעצמי.. האם למרות מצבי הטוב (בשאר הבחינות שציינתי) אין מנוס מטיפול פסיכולוגי? אציין שוב, שהבעיה אצלי היא רק איתה, לא עם שאר הסביבה... מעטים הם האנשים שאני "תלויה" בהם רגשית, במה שהם אומרים , ביחס שלהם אליי, בפרשנות שלי להתנהגות שלהם כלפיי... בשאר לא אכפת לי שיגידו מה שיגידו, כך שהתלות גם לא קיצונית כל כך.. לפעמים נדמה לי, שמספיק שאשמע משפט אחד, או איזה סיפור שאשנן לעצמי וכל הגישה שלי תשתנה... פיתרון אינסטנט.. אני זקוקה ל"סוויץ'" במח כדי להעביר את הקללה הו ממני. זה מציק ברמה האישית שכל דבר שאני עושה ביומיום חייב להיות קשור אליה. אם זה במיילים שאני שולחת לחמתי (ששולחת לה אותם אח"כ) או בשירים שאני שומעת אני ישר חושבת עליה או בסרטים שאני רואה אני מדמיינת את שתינו בסצינה... כל צלצול טלפון אני קופצת אולי זו היא רוצה לבקר אותי סופסוף, או לדבר איתי סתם... כל בשורה משמחת שבעלי מספר לי אני חושבת אולי הוא בא לבשר לי על התקדמות ביחס אליה, באוכל שאני מכינה למשפחה של בעלי בביקורים שלהם אצלנו או שלנו אצלם-כדי שידברו עליי לפניה, שהיא תטעם ותעריך אותי לפי זה, לפי הלבוש היפה כשאני באה לשם, האיפור שאני שמה... והיא לא כזו מוצלחת שאני מנסה להתחבב עליה! וזה מה שלא ברור לי! למה אני "מחזרת " אחרי יחס שלה אליי הרי אין לה תואר, ההשכלה שלה מאוד בינונית אין לה אהבה, אין לה יופי, אין לה ביטחון עצמי, היא לא חברותית לא אוהבים אותה, היא לא רצויה באף מקום... שורה תחתונה היא די מסכנה (וגם בעלי אומר לי את זה כל הזמן שאני צריכה לרחם עליה ולא לכעוס עליה) מה שכן, היא דעתנית מדיי, היא אומרת כל מה שהיא חושבת בלי לפחד-וזה מה שמפחיד אותי תמיד אצלה. העקשנות הזו שהיא לא באה אלינו נראית לי "דווקא" בכוונה, כאילו לא מסכימה להכיר בנו כזוג נשוי, וזה מעצבן אותי. אני כאילו מכריחה אותה בתת מודע שלי להכיר בנו, להכיר בי כבת משפחה כבר... שתהיה איתי בקשר חם כמו שאני עם אחותה.. כמה שזה נשמע לך אולי הזוי-אבל זו המציאות שלי כבר שנתיים!! וזה ממש מציק לי! אני לא מסוגלת לעשות דברים לעצמי, או לשם בעלי. מצד אחד אני לא רוצה אותה בחיים שלי , אני כועסת עליה על מה שנגרם לי בגללה. מצד שני-אני זקוקה לכבוד שלה אליי. מרגישה שנכשלתי ואני אף פעם לא נכשלת כשמדובר ביחסים בינאישיים. (קשה לי שהיא לא מקבלת אותי על לא עוול בכפי!) תודה לך על תשומת הלב, מתנצלת על האורך...אין לי כבר למי לפנות.
מנהל פורום פסיכותרפיה
